פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז:ז:ג

לאכלו בלא פדיון אי אפשר. קושיא היא למאי דאמרינן דחייב בשביעית דהיכי אכלי עניים פירותיו בשמטה כיון דהוא קדוש דבלא פדיון אי אפשר דלא מצינו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:

כלוקח קורדום מפירות שביעית. דכיון דפודין אותו סברי דקדושת שביעית הוא דקא פרקי ויבוא הגזבר ויטעה לקנות מדמיו קורדום או אבנים כמו הקדשות בדק הבית ואסורין והתורה אמרה לאכלה ולא לדבר אחר כדאיתא במס' שביעית ובת"כ:

ומשני הגזבר מחליפו ביד אחר. נאמר לגזבר שיוציא הקדש זה מתחת ידו כי היכי דלא ליטעי ויחליפנו ביד אחר והאחר יהא שלוחא דרבנן וישמע למצות חכמים ויקבר או ישרף:

שקדם נדרו להפקרו. התם קאי בפ' אין בין המודר דתנן היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשם מתנה והלה נוטל ואוכל והוא מותר ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הגדר או ע"ג הסלע ואומר הרי הן מופקרין וכו' ור' יוסי אוסר ומפ' התם טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו ולא מהני הפקרו לזה הא קדם הפקרו לנדרו שרי וה"נ כי נודעו העוללות הוו עוללות דעניים משום שקדם הפקר נדרו דהפקר שהפקירן הבעל הבית העוללות לעניים קדם להקדישו של זה הילכך לא חל הקדש בהם אבל אקדיש קמי דנודעו העוללות הקדישו קדם ולא צריכי לטעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולעולם מצי סבר ת"ק דיש מעילה בגידולין:

והורי כר' יוסי. דיתנו שכר להקדש דלא אתי למיטעי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דמתנות עניים: