פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ג:ב:ב

ה"ג תני המירוג חייב בתחלתו וחייב בסופו. והכי איתא בתוספתא והשתא מפ' לה אמוראי:

ואי האי דינו מירוג. ואי האי דאיהו מירוג:

ומפ' רבי ירמיה דהיינו הא דתנן המחליק בצלים לחים לשוק וכו'. ובשתולין כדרכן עסקינן אלא שעוקר מהן למכור בשוק ונותן בתחלתו דקאמר היינו השתא בלקיטת הלחין ובסופו היינו המבושלין של סוף כדתנן במתני' וקרי ליה מירוג לשון השמטה ששומטן ממקומן קודם זמנן לאכלן לחים תרגום כי שמטו הבקר ארי מרגוהי תוריא ונדחה ידו בגרזן ותתמריג ידיה:

הדין קיצחא וכו'. זרע בצל קרוי כן בלשון ארמי פליג אר' ירמיה דההוא פשיטא דחייב ומאי קמ"ל מתני' היא אלא ה"פ דכשזורעים זרע הבצלים תחלה זורעים בריצוף ועולין כאחת כמו עשבים דקים ואח"כ שותלין אותן בריוח בין אחד לחבירו ובסדר ומיקרי מירוג ששומטן ממקומן לחזור ולשותלן במקום אחר ומחליק דמתני' היינו עקירה דלא הדר אבל האי עקירה דהדרא ואשמועינן דהא כל מהן כשהן רצופין חייב בפאה וכ"ש אחר ששתלן דהיינו סופו:

דאי לא כן מה אנן אמרין. קא בעי תלמודא מאיזה טעם חולק ר' ירמיה על זה דר' יוסי אי משום דהואיל וראוי לזריעה דסופו לחזור ולשתלן והשתא לאו אוכלא חשיבי ותנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל והא חטים נמי לזריעה הן ואפילו הכי מיחייבי בפאה:

ומשני חטין שאני דרובן לאכילה ומיעוטן וכו'. וזה הבצל רובו לזריעה לחזור ולשתלן הילכך לאו אוכלא חשיבי:

על דעתיה דר' ירמיה ירק חייב בפאה. כלומר על דעתיה דר' ירמיה דפליג אגוונא דמפ' ר' יוסי משום דסבר דירק הוא ואי מחייבינן ליה בפאה משום דכשהן מבושלים וגדולין מתקיימין:

א"כ כל ירק נמי ליחייב בפאה דהא מינו מכניסו לקיום. דהא מקיימים הזרע לעולם:

מה עבד ליה ר' יוסי. מה יתרץ ר' יוסי לנפשיה אהך קושיא:

ומשני אוכל גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש. כלומר שיתעבה ויגדל כל צרכו ולא דמי לזרע דירק דירקו אין מכניסו לקיום כלל אלא זרעו: