פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות ה:א:ד

ליטען לזרע או ליטען בח"ל. ובכל שתלים דעלמא מיירי ואפילו נוטען לאכילה לכשיגדלו ובהדיא תני לה בתוספתא גבי עוקר שתלים סתמא:

או להפקר. שנוטעין שיגדלו ליתנן לעניים:

למכרן לגוי. עכשו וכל הני הוו להפקיעם מן המעשרות והבקר אוקימנא לה במבקיר הגידולין וזרע בראויין לאכילה מוקים לה ויש להן גרן אחרת כדלעיל ואפ"ה מפקיע הוי כיון דזורע בלאו [?(ד) מעשר] ומשו"ה חייב לעשרן קודם שנוטען ולא שנייא בין לזרע בין להפקר:

תמן תנינן וכו'. בתמיה כלומר למימרא דלא שני לן בין זרע להבקר דבתרוייהו ס"ל דאסור לזרוע ואסור להבקיר קודם שיעשר ורמינהי לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. כלומר והא פאה הבקר לעניים הויא ופטור מן המעשרות הוא ולא פליגי רבנן עלה דמילתא וגבי נוטל מן הגורן וזורע הוא דפליגי כדאמרינן לעיל וטעמא דהאי שכיחא והאי לא שכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא גזור:

וכא את אמר. דלהפקר חייב לעשר קודם לכן:

הוא מבקיר על הכל. גבי פאה מבקיר לגמרי מיד ומבקיר בעין יפה ולא גזור:

ברם הכא הוא מבקיר על הגידולין. דהשתא אינו מבקירן דהא נוטען שיגדלו דסתם זורע ח"ל להפקיעו מיד הוא רוצה כיון דהשתא דאינו מפקירן אלא גידולין דהיינו הזרע אין כאן בעין יפה מפקיר, ודילמא מימליך אח"כ וחייבום רבנן במעשר:

והא תנינן ח"ל. דמיד מפקיען דהא עוקרן מכאן לנטען ח"ל ומיד פוקען:

חוצה לארץ שנייא היא בין עיקר לגידולין. בתמיה. וה"נ נימא גבי הבקר דמיד מבקירן:

תמן לא שנייא בין עיקר לגידולין. הא כדאיתא והא כדאיתא ומתני' דהפקר שייך בה חילוק בין עיקר לגידולין: