פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני ג:א:ג

פיתן. פת היא מי"ח דבר כדאיתא בפ"ק דשבת. וגרסינן פ' אין מעמידין כי אתא רב דימי אמר פעם א' יצא ר' לשדה והביא גוי לפניו פת פורני ואמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה בשדה כסבורין העם לומר ר' התיר את הפת ור' לא התיר את הפת ומשום דאין היתרו בהדיא מיבעיא לן גבי פת מאי מהילכות של עמעום היא לאיסורא או להיתרא:

בדין הוא שתהא פת של גוים מותרת. משום חיי נפש כדלקמן:

ועמעמו עליה ואסרוה. דר' לא התיר את הפת:

ויש עמעום לאיסורא. בתמיה דצריך לפרושי בשיטתא דהנהו דלעיל דכולהו להתירא:

ופת לאו כתבשילי גוים הוא. כלומר ותו קשה לומר דעמעום לאיסורא דהא עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל בלא אפייה ובישולי גוים נמי משום חתנות הוא כדאיתא פר' אין מעמידין ואפילו בכלי טהור אסרום:

ועמעמו עליהם ואסרום. בתמיה הא מעולם לא נסתפקו בהן. ולאיסורא נקטינן להו אלא מאי מספקא לן הכא היינו לקולא וטעמא משום חיי נפש מה שאין כן בבישולי גוים ולכך עמעמו עליה והתירוה:

כדברי מי שהוא מתיר. רבנן דקיסרין היו אומרים דבהדיא היה מפ' לה ר' יעקב בר אחא דלהיתירא היה העמעום. והכי אשכחן עובדא בגמ' דילן בפ"ק דע"ז ר' ירמיה זבן פיתא וטעמא משום חיי נפש. ופליגי בפ' אין מעמידין אמוראי איכא מ"ד דפלטר גוי שרי היכא דליכא פלטר ישראל ואפילו בעיר ואיכא מ"ד דדוקא בשדה ובלבד מן הפלטר ולא משל בעל הבית:

ולא עבדין כן. דאע"ג דמקילין לאחרים לעצמן לא היו רוצין להקל: