פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים א:ט:ה

בהדא ר' יהודה אומר אינן כלאים. בתמיה דבשלמא אי מיירי בחורבה מצינן למימר דטעמא משום דכשהן שני מינין ליכא חבישה וחשבינן כאילו השדה מהאי גיסא זרוע ממין זה ומאידך גיסא ממין האחר והוי האי ראש תור והאי ראש תור שפיר והכי מפ' לה ריש לקיש בשמעתין אלא השתא דמיירי בו' על ו' מוקרח תוך שדה תבואה או תוך גדר הא איכא חבישה בשני מינין ומאי טעמיה:

ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אומר וכו'. לקמן בפ' ערוגה תנן ר' יהודה אומר ששה באמצע ושרי בערוגה שש מינין צלע על צלע ואפילו חבוש נמי שרי ר' יהודה אם יש לו טפח לזה וטפח לזה דלקמן בפ' ערוגה תנן היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר דר' עקיבא שרי ואפילו חבושה מג' רוחותיה כיון דשורה היא ואינה רחבה אלא כשיעור מילואו של ירק ור' יהודה פליג עליה התם ואמר דכך חבושה מג' רוחות כמו מד' רוחות הילכך בעינן שיעור שדה ירק דהוא טפח ויליף לה התם מקרא דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק משמע דשיעור גן ירק כשיעור פרסת רגל הילכך הכא אע"ג דתבואה הויא ליכא מלקות אלא בג' מינין ובתוך טפת אבל שני מינין ואפילו תוך טפח לא מיחייב דשדי האי להך גיסא לטפחו והאי להך גיסא לטפחו:

מאן דבעי מקשי על הדא דר' זעירא וכו'. מי שיקשה לו הך תירוצא דר' זעירא ויאמר היכי יליף דר' יהודה דהכא מדר' יהודה דהתם דמשום דאקיל גבי ירק דשרי לזרוע טפח אצל טפח דשרי נמי במתני' גבי תבואה הכי והא לא דמו הילכות תבואה להילכות ירק דזה בית רובע וזה בששה ולפעמים בשורה ארוכה במלואו סגי כדאיתא לקמן בפ' כל סאה יתרץ דבריו דר' זעירא אליבא דר' יוחנן הכי ויאמר דמדרבנן נשמע לר' יהודה ולא יקשה לו דלעולם דר' יהודה מודי לרבנן דחילוק יש בין תבואה לירק ובו' על ו' לכתחלה מיהא אסור ב' גרעינין וכדמפ' ואזיל אלא כי היכי דלרבנן תבואה לאיסור בית רובע דלכתחלה צריך שעור בית רובע לכל תבואה ותבואה דלהוי האי שדה לחוד והאי שדה לחוד:

וללקות ו' על ו'. דאינו לוקה משום כלאים עד שיהו קריבין וזרועין תוך ו' טפחים וחבושין:

כן ר' יהודה. סובר גבי תבואה דאכתי ו' על ו' מדרבנן הוא דאסירי אפילו בשני גרעינין ולוקה בג' גרעינין בטפח דאי אתה יכול לומר בשני גרעינין שהן תוך טפח דחבושין הם שאני אומר זה לכאן וזה לכאן אלא כשהן ג' נמצא האמצעי חבוש וחייב ואינן כלאים דקתני במתני' היינו דאינו לוקה אבל לא שיהא מותר לו לעשות כן:

ופריך והתני ר' יהודה מתיר. דמפ' בתוספתא דר' יהודה דמתני' שרי לכתחלה לקיימן ואפילו איסור דרבנן ליכא:

וקשיא. וצריכין לתירוצא של קשיא דלעיל דאין חילוק בין תבואה לירק לר' יהודה:

והתנן ר' יהודה אומר אינן כלאים. ואי בתר זריקת יד אזלינן מ"ט דר' יהודה והא תכופין וסמוכין היו בידו ואדעתא דהכי זרען:

פתר לה עד שתנוח. דס"ל לר' יהודה כר' יוחנן דבתר נפילה אזלינן וחלקן גדר פטור וריש לקיש סבר כרבנן ולהכי בעי ר' יהודה ג' מינין דבתר נפילה אזלינן ובעינן הוכחה בתר נפילה ובג' הוי אמצעי חבוש:

לאו אפילו נחה ר' יהודה מתיר. דמשמע אפילו שמקיים מה שכתוב מתיר לקיימן כן ולריש לקיש אמאי והא איכא מחשבה ומעשה דס"ד דכי היכי דפליג ריש לקיש אדר' יוחנן בת"ק ה"נ דפליג בדר' יהודה דנהי דבעי תנוח ובכלאים מחוברים שלא יתחלקו אבל חבושין דהיינו מוקפין לא בעי:

ומשני ריש לקיש כדעתיה. ריש לקיש מפ' מילתיה דר' יהודה כדעתיה דס"ל לריש לקיש לקמן ראש תור הבא מחורבה על זריעה קמא שרי לקיים כן לרבנן דכיון דזריעה קמא מוכחא מילתא דשדה באנפי נפשה הויא הלכך מין אחר שיצא באויר קטן לשפה שלו דחינן ליה לבר ולא לגו אבל שני מינין בחורבה חייב דלא מוכחא מילתא ור' יהודה מדמי שני מינים בחורבה לראש תור הבא מחורבה על זריעה ולא חשיב להו שני מינין בערבוביא ומשו"ה לא לקי:

ראש תור הבא מחורבה מותר. לקמן בפ' כל סאה איתא לפלוגתייהו וס"ל לחזקיה דשדה חרבה אצל שדה חטים ונכנס מורשת קרן החורבה בתוך שדה של חטים כמין ראש תור מותר לזרוע באותו ראש תור איזה מין שירצה דלא מימשיך בהדי האי זרוע הסמוך אלא בהדי חורבה הוא דמשיך ושרי וחזינן כאילו החורבה כולה זרועה מאותו המין ולא מחזי כלאים כדרך ראש תור חטים הנכנס בשדה שעורים דשריא משום דנראה כסוף שדהו כדתנן לקמן בפ' כל סאה, וה"נ יפרש ריש לקיש דלר' יהודה האי חטה אע"ג דהיא גרידא ואינו סמוך אצל שדה חטים הוי כמו ראש תור לגבי שעורה ודיינינן כל החרב זרוע חטים ומותר דראש תור הבא מחורבה מותר ואפילו נחה ר' יהודה מתיר לקיימן ואע"ג דליכא הוכחה השתא נמי נימא ראש תור ורבנן סברי דלא דיינינן הכא ראש תור דבתחלת זריעתו ניחא ליא בערבוביא ומשו"ה מחייב ריש לקיש הזורע שני מינין בחורבה וריש לקיש דאמר דראש תור הבא וכו' היינו דחזקיה פסק כר' יהודה וריש לקיש ס"ל כרבנן:

מעתה אפילו שני חטים ושעורה. נמי לא לילקי כיון שבנתכוון לעבירה קשרי ר' יהודה הכא נמי נימא דחזינן דחטה של כאן הוא ראש תור וחטה של כאן הוא ראש תור ונשאר שעורה לבד:

וכן היא. אמת היא דגם זה פטר בה ר' יהודה אלא היכי דמי דמחייב במתני' כגון שהיה גדר מכאן וגדר מכאן וחטה מכאן וחטה מכאן ושעורה חבושה באמצע דהכא ליכא למימר ראש תור ור' מתניה תירץ תירוצא אחרינא אליבא דריש לקיש:

הדא דתימר שאין שם חורבה. לצד החטים אלא רה"י או גומא:

אבל יש חורבה לשם מותר. דאפילו שני חטים ושעורה אליבא דר' יהודה דחזינן לחורבה כאילו זרועה חטים והוי ראש תור. ראש תור פי' רש"י ז"ל ראש שורה כשמחסר החורש המחרישה מקצר שם כמו מורשא דקרן. ולדעת הרמב"ם ז"ל הוא בלשון עדי דכתיב נאוו לחייך בתורים כזה $ והנכון שהוא מלשון תורים וראש התור לחרטומו הוא משולש. ולשון אחר פי' רש"י ז"ל פ"ק דסוכה:

הדרן עלך פרק החטים והזונין בס"ד