פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים א:ט:ד

זרע שני מינין בבקעה או בחורבה. כלומר זרען במפולת יד יכסה אותן בעפר כדרך הזורעין בבקעה או בחורבה דאין כאן חבישה או שנפלו תוך שדה תבואה שיש כאן חבישה אלא שחלקן גדר:

ר' יוחנן אמר פטור. דהא בחורבה אין כאן חבישה ובתוך שדה תבואה הא נתחלקו ובתר נפילתן בארץ אזלינן:

ריש לקיש אמר חייב. דאחר יציאתו מתחת ידו לזורען אזלי':

על גבי הים על גבי סלעים וכו'. דכל הני לאו מקומות זריעה נינהו דמ"מ כוונה לזריעה בעינן והכא אפילו כוונה ליכא ואפילו חשב כן בטלה דעתו אצל כל אדם:

טרשין. אבנים חדין וקשין ובלשון ישמעאל טרש:

ע"ג פיטרא. לשון לעז הוא ובלשון ארמי צונמא:

בזורע ע"מ להתקין גדר וכו'. להתקין גדר בין שני המינין דמ"מ ליכא כוונת חבישה:

ולענין שבת עד שתנוח. הזורע בשבת אותן מינין השנויין שם דלפחות בעינן בהו שנים בעינן שירדו תכופים ולא מחולקין דבעינן מלאכת מחשבת דהא נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור כדאיתא פ' כיצד הרגל:

הזורע חטה ושעורה כאחת. משמע דטעמא שזרען בבת אחת ואפילו בחורבה:

בנתונים תוך ו' על ו'. דאע"ג דשדה תבואה הוי בית רובע כדתנן לקמן פ' כל סאה מ"מ ללקות שיעורו בו' על ו' כשיעור ערוגה ותו בעינן דלהוו חבושין תוך שדה תבואה או תוך גדר כי היכי דלא מצינן למימר בהו ראש תור: