פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ז:ד:ד

זו דברי ר"מ. דר"מ אית ליה ברירה כדאיתא בפ"ק דחולין:

תמן תנינן. במס' גיטין פ' כל הגט:

המניח פירות להיות מפריש וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. סומך על אלו ואוכל הטבלים האחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן ומעשרותן באותו פירות שהקציתי לכך או הרי פדיונן על אותן מעות שהקציתי לכך ואוכלן דודאי אותן מעות קיימין הן ופרכינן דהא מתני' לא אתיא כר' יוסי וכר"ש דחיישי לבקיעת הנוד והכא במתני' דגיטין קתני דמוקמינן הפירות והמעות בחזקתייהו:

ומשני מתני' דגיטין מאובדן ואילך. אם אחר שאבדו הפריש עליהם נתקלקלו אבל כל זמן שהן קיימין ליכא איסורא דהא כמופרשין ומיוחדים הן ואי ההיא שעתא קיימין תו ליכא איסורא אע"ג דיאבדו אח"כ דאין אחריותן עליו:

אבל הכא למפרע נתקלקלו. דאילו איבקע נמצא שותה טבלים למפרע ואע"ג דהשתא קיימין אילו לבסוף יאבדו איכא קלקול למפרעי דהא שאני עתיד להפריש קאמר:

תמן תנינן. במס' מעילה פרק בתרא:

כיון שהוציא את הראשונה מעל. ותני עלה בתוספתא מעל בודאי דכיון דהוציא אותה בהוצאותיו חייב קרבן מעילה ולא אשם תלוי כמו בספק מעילות דר"ע ס"ל אשם תלוי בספק מביא ובגמ' מפרש לה:

על כולן מעל בספק. לדברי רבי עקיבא קאמר דלדידהו ספק מעילות פטור אפילו מאשם תלוי כדתנן בפרק דם שחיטה:

ומודי ר' עקיבא וכו'. לקמן מפרש טעמא:

הדא דתימר כשהיו עשר. דכיון דעשר הוו דחולין וחד דהקדש נפל בהו בטל אגבייהו ולא חשיב ואין כאן ספק לומר דילמא האי הוא דדבר תורה חד בתרי בטל וחשוב כמו בלול ממש ומיתפסא חלק מקדושתיה אכלהו ואיכא ודאי אשם מעילות אבל כי הוו שתים עם הנופלת דלא בטילא:

על הראשונה מעל בספק ומביא אשם תלוי. ור' עקיבא לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בפ' דם שחיטה:

ועל השנייה מעל בודאי. ומביא אשם מעילות:

מה בין האומר בכיס זה מה בין האומר מן הכיס. דמאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

ואפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול. קושיא אחרת היא דתנן במתני' שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס דכיון דנשארה האחרונה לא מעל וכי אפילו נאנסה האחרונה כגון שהוציאה גוי או שנפלה בים נמי לא מעל ואמאי:

כמא דתימר תמן. כי נבקע הנוד:

למפרע טבל שתה ואמור הכא נמי למפרע חולין הוציא. לחולין הוציא פרוטת הקדש:

אלא כאן תלוי בהפרשה. שהטבל מעיקרו אסור וצריך להפרישו א"נ שאני עתיד להפריש קאמר ובהפרשתו תליא מילתא אבל כאן אינו אסור מעיקרו אלא מחמת הקדש פיו והקלו ואפילו באונס אחרונה נמי, ור' יונה מסיק דכאן וכאן תלוי בהפרשה. אלא הטעם דנעשה כאומר אל יצא הכיס הזה וכו' והכי אוקימנא לה נמי בגמ' דילן והשתא מיתרצן תרתי קושיי דריש לקיש דהכי קאמר איני נפטר מכיס זה להוציאה כולה בלתי שאקדיש ממנה פרוטה דכיון דאמר הכי משמע דפרוטה אחרונה קאמר דתהוי הקדש ואם נאנסה האחרונה לא מעל דהא לא הוציאה הוא והיינו טעמא דסיפא:

מועלין בפרועה לפי חשבון ג' לוגין. לא ידעתי היכן היא מימרא דריש לקיש ונראה בעיני דלעניין צירוף הניית מעילה איתמר דתנן בפרק הזהב הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ותניא בפרק הנהנה אכילתו ואכילת חברו ואפילו לשלש שנים מצערפין:

וכא. מפ' ריש לקיש דלא מצטרף לפרוטה אלא לפי חשבון ג' לוגין דמים שאובין דתנן בפ"ק דתמורה שאין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ומפ' בגמ' דה"ק דבג' כלים פוסלין והיינו שנפל לוג שלם מכל כלי אבל מד' ומה' כלים שאין לוג שלם נופל כאחת לא פסלוהו ואפילו הני ג' כלים לא מצטרפין אלא בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ובד"א בזמן שלא נתכוון לרבות כלומר שלא היה דעתו מתחלה לרבות המקוה להשלימו מחסרון שחסר אבל אם נתכוון להשלימו ולרבות עליו אפילו קורטוב בכל השנה מצערפין לג' לוגין כדתנן בפ"ג דמקואות וקאמר ריש לקיש דהך צירוף פרוטה דהקדש שאמרו ואפילו לג' שנים על דרך הזה מיצטרפא וזה שנתכוון מתחלה ליהנות בפרוטת הקדש אבל אם לא נתכוון צריך שיהנה בפעם אחת מלוג ועוד דבעוד שקיים עדיין קצת מן הלוג האחד בא ונהנה מן השני כיצד כגון שקנה בפרוטה של הקדש עשירית האיפה סלת דהויא להו שבעה לוגין ועוד כדאמרינן פרק ד' מחוסרי כפרה דעשירית האיפה דהיינו ז' לוגין ועוד הוי להו בזמן משה רבנו בפרוטה והשתא כיון דסמיכות דשיעורא או כוונה בעינן אליבא דריש לקיש גבי מעילה היכי אקשי מטבל אהקדש דאפילו נאנסה האחרונה נמי מעל בקמייתא ואפילו שכבר נפסקה הניית קמייתא: ומשני בתחלה הקשה זאת הקושיא מקמי שקיבל זה הדין דמעילה מרבו והדר פשעה דלא דמי דתלוי בהפרשה וה"ה דמצי לתרוצה דהאי דינא דקיל מעילה מטבל וכדאמרן וחד מתרי טעמי נקט: