פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ז:א:א

המזמן את חברו. ע"ה היה מזמן את החברו שהיה אהובו של ע"ה. המזמן לשון הזמנה לסעודה קונבי דאר בלע"ז:

אומר מע"ש. מפ' בגמ' ואפילו אין הככר או הפרי עכשו בידו קאמר ומועיל תנאו עכשו לשבת בשעת הסעודה כשיפריש ופליגי אי בעינן בשעת סעודה שילחש בשפתיו או בזכור תנאו בלבו סגי והא דתנן בפ' הלוקח פירות דהתירו בשאלה לעם הארץ ובלבד שיאמר מעושרין הן ואע"פ שאינו מאמינו התם הא אוקימנא לה בשבת של פרוטוגמא ובשבת ראשונה והכא סעודת הרשות בעלמא:

שאני עתיד להפריש למחר. בשבת דהיכא דקרא שם מע"ש יכול להפריש בשבת אבל לא קרא שם אסור כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשיכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכו' אבל מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה אפילו דמאי אסור:

הרי הוא מעשר. ראשון א' מק' ממה שיהיה שם דלבסוף יקראנו תרומת מעשר:

הרי הוא מעשר ראשון. על הט' הסמוכים לו:

ושאר סמוך לו. התשע חלקים המחוברים יהו מעשר והרי יש כאן מעשר ראשון של כל הככר שאוכל או של התבשיל שאוכל:

זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. וחוזר ואומר החלק הראשון שקראתי מעשר תחלה יהא תרומת מעשר על אלו ט' חלקים:

ומעשר שני בצפונו. מסיימו כדי שלא יהא טבל:

ומחוללין. אותן החלקים של מעשר שני:

על המעות. ואין צריך להוסיף חומש כדתנן בפרק קמא והמעות יעלם ויאכל בירושלם ולא תני הכא מפריש תרומה גדולה משום דלא נחשדו עליה עמי הארץ כדכתיבנא לעיל בריש מכילתין ונמצא שאין צריך להפריש למחר כי אם א' ממאה לתרומת מעשר וכל השאר יאכל וישתה: