פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ו:א:א

המקבל שדה מישראל. חבר שקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע וזרעה החבר בין שקבלה מישראל בין שקבלה מן הנכרי:

חולק. לפני הבעלים מה שהוציאה השדה ואינו לא מעשר ולא תורם אלא יהיב להו פירות בטיבלייהו ואשמעינן דאע"ג דהתבואה נגמרה מלאכתה ביד ישראל וקי"ל דבדאורייתא אין ברירה ליחוש לחלק דיהיב לגוי חלקו דאריס הוא דהויא ומחליף ליה במנתא דגוי והוי ליה מוכר טבל ותנן לעיל אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר והוה אמינא ליעשר וליתיב ליה א"נ ליחוש דכי יהיב חלקו לגוי בלא מעשר פורע חובו בטבל הוא ותניא לקמן דאסור לפרוע חובו בדברים האסורים באכילה ואיתא נמי בפ' השוכר את הפועל אפילו הכי שרי וטעמא מפ' בגמ' דתקינו קולא זו במקבל שלא תבור ארץ ישראל ומתני' רשב"ג היא ורבנן פליגי עליה ואמרי דבגוי תורם ונותן לו:

החוכר שדה. שקיבלה עליו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה וכיון דקימא עליה באחריותה כדידיה דמיא הילכך תורם ונותן לו ובדין הוא דבעי עישורי נמי דמיחזי כמוכר טבל אלא טעמא דמודי רשב"ג דבתורם סגי דכיון דלא ראה פני הבית ולאו טבל ודאי הוי מדאורייתא והפקעת מעשרות נמי ליכא דהא בעל השדה בודאי יעשר כתקנתא דרבנן בתרומה דתורם סגי, והיינו דקתני סיפא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו דבישראל הוא דמקילינן דלא ליעשר משום דליכא הפקעת מעשרות דבעל השדה יעשר אבל גבי נכרי דאיכא הפקעה חייב לעשר ור"מ פליג עלייהו דרבנן כדאיתא בגמ':

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה שדה ומאותו המין. לכאורה משמע דקאי אף אמקבל דרישא וה"נ משמע בתוספתא דתניא התם המקבל שדה מישראל תורס ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו ע"כ וקשה לזה דבגמ' אמרינן דרבנן מודו לרשב"ג דמקבל מישראל חולק לפניו וא"כ ברייתא דקתני דמקבל מישראל תורם ונותן לו מני לא רבנן ולא רשב"ג, אלא ודאי דמתני' עיקר ור' יהודה אחוכר דוקא קאי ולא שכיח לתת לו משדה אחרת אלא בחוכר דהא מצי אמר ליה כל לא עבדא מהכא הוא דיהיבנא לך השתא נמי מהכא תשקול אבל במקבל דהיינו אריסות לא שכיח ומקבל דקתני בתוספתא חוכר הוא דהוי דלכולהי קרי תנא מקבל כדאיתא בבבא מציעא פרק המקבל. ובגמ' נמי מייתינן להך ברייתא דתנינן בה פלוגתא דר"מ ורבנן ובחוכר תנינן לה וכן עיקר וכן כתב הרא"ש ז"ל ורבנו שמשון ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק אימתי דר' יהודה גבי חוכר וה"פ אימתי סגי ליה לחוכר בתורם ולא בעי לעשורי בנותן לו מאותה שדה ומאותו המין שגדל בשדה דדמי למקבל באריסות דמדידיה יהיב ליה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפילו מאותו המין או ממין אחר אפילו מאותה שדה כיון שזרע מקצת שדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר דהוי מחליף ממש ומוכר טבל וחשו הכא אף לטבל דרבנן:

החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. סתמא היא דאפילו רבנן דאמרי לעיל המקבל ותורם הכא מודי דמעשר ובגמרא מפרש טעמא דאמאי לא חשו הכא שלא תבור ארץ ישראל כמו ברישא:

המקבל שדה אבותיו מן הגוי. בגמ' מפ' שגזלה הגוי מאבותיו דהכי מפ' בב"מ פ' השואל וכיון דחביבה לו שהיתה של אבותיו קנסוהו שיעשר דמתוך שיכבד עליו שיעשר לאחרים ובוזזים זרים יקננה מן הגוי ולא יניחנה בורה דשל אבותיו הויא וחייס עלה: