פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ה:ח:יב

ומשני מספק. דמשום דלא דמי לרישא דרישא ודאי מקדש דקי"ל דהוא כארץ ובסיפא הוי ספק לא תני הכא ולא קי"ל הכי אלא דלאו זרוע הוא כלל אלא מדרבנן הוא דמחייב ובשבת לא מחייב אשם תלוי ביה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהי' כלאים:

ואמור מן הדמאי על הדמאי כן. כדפרישית במתני' ואמאי פשיטא לן דתרומה ממש היא לכהן ומצי למיכלה ואין בה איסור דימוע דילמא תרם מן הודאי על הדמאי הוי ואמאי לא נימא בה דלא תיאכל וכו':

ספק דימוע זה כספק תרומת מעשר של דמאי וכו'. תרומת מעשר זו שתרם פטור מלחוש בה חששא דחיישינן גבי תרם מן הודאי על הדמאי ושריא לכהן בשאלה לע"ה כדין ספק תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דקי"ל כר"ש שזורי דאף בחול שואלו ואוכל על פיו ופטור מלעשות בה דין ודאי דלא בעיא פרנסה ממקום אחר ולא לאפרושי מינה ובה משום גזל השבט ומשו"ה לא אמרינן לא תיאכל וכו' דבשאלה שריא. תניא בתוספתא בפ"ד דמאי שתקנו ודאי וודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דברי ר' עקיבא ור' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשרות ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ע"כ ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג דהילכות מעשר כן אם תקן את הדמאי כודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות או שתקן את הודאי כדמאי לא עשה ולא כלום ע"כ. וה"פ תקן את הדמאי כאילו הוא ודאי כלומר שהפריש ממנו תרומה ומעשרות והתרומה הקדישה שקרא עליה שם והמעשרות נהג בהן דיני ודאי לא עשה ולא כלום וטעמא תרומה אינה קדושה דאין תרומה אחר תרומה כדתנן בתמורה ובדמאי כבר קי"ל דהפריש ממנו תרומה ע"ה דהא לא חשידי בה ומעשרות נמי לר' עקיבא לא הוקדשו וגזל הוו ואולי יטעה ויפריש אותן על מקום אחר שהוא ודאי ומפריש מן הפיטור על החיוב ור' יצחק פליג בהא וסבר דלא הוו גזל אם נטלם לו ור' עקיבא סבר דמשום גזרה נמי אמרינן לא עשה ולא כלום אע"ג דמדאורייתא הויא תרומה כדמפורש בהאשה רבה כ"ש הכא דס"ל רוב עמי הארץ מעשרין הן תיקן את הודאי כדמאי כאילו היה דמאי שלא הפריש תרומה ממנו וגם במעשרות הקל בהן כמו דמאי לא עשה ולא כלום לכו"ע ופסק הרמב"ם ז"ל כר' עקיבא ודין משנתנו כתבו הרב ז"ל בהי' תרומות בפ"ה והראב"ד ז"ל סבור דפליגי מתני' אברייתא דבמתני' בתרוייהו תנן דהויא תרומה והכא בתרוייהו קאמר ר' עקיבא לא עשה ולא כלום ואע"ג דפשיטא להראב"ד ז"ל דברייתא מיירי דתרם מיניה וביה כדפרישית ובמתני' תרם מאחר עליו כ"ש דפליגי דבמתני' קתני תרם מן הודאי על הדמאי דהויא תרומה דהוי מן החיוב על הפיטור כ"ש מיניה וביה ולכך כתב דתוספתא הויא עיקר ואין דבריו מחוורין דכי תנן במתני' תרם מן הודאי על הדמאי דהויא תרומה מתנה לכהן הוא דאמור ומצי לקדש בה את האשה וליכא למיגזר משום בעל הבית דטעי דילמא אתי למיכל טבלו כיון דלא מהדר לה כהן דהא בתרי מאני כבר אמרו דציית דינא ולכהן כבר הזהירו דלא יאכלנה עד וכו' כדתנן מה שאין כן בברייתא בודאי שתקנו כמו דמאי תרומת מעשר דיהיב לכהן טבל הויא וגזל היא בידו ומיחייב לאהדורה דחיישינן דילמא אתי למיטעי בעל הבית דבחד מנא לא ציית וברישא דקתני מן הדמאי על הודאי תרומה וכו' בתרם תרומת מעשר על הודאי איירי דשייך בדמאי דתרומה הויא לכהן ומצי למיכלה כדפרישנא וכ"ש דמקדש בה את האשה ולבעל הבית כבר אמרו דיחזור ויתרום מה שאין כן בברייתא בדמאי שתקנו כמו ודאי דשם תרומה שקרא פשיטא דלאו תרומה הוא דאין תרומה אחר תרומה וגזל היא ביד כהן דאתי למיטעי בעל הבית דבחד מנא לא ציית אי לא מהדר לה כהן וגבי מעשרות נמי משום גזרה לא הוו מעשרות וגזל הוא ביד לוי וכהן דחד מנא הוא וזה ברור הוא לכל מבין ועלו פסקי הרמב"ם ז"ל כהוגן:

הדרן עלך פרק הלוקח מן הנחתום