פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ב:א:ב

תמן תנינן. בס"פ בתרא דמעשרות:

שום בעל בכי. כל הני מנינן התם דאף בארץ גופה פטורין מן המעשרות:

וניקחין מכל אדם בשביעית. ואפילו מודאי פירות הארץ דאין בהן קדושת שביעית ואין חייבין לשמור בהן ביעור:

שום בעל בכי. מפרש התם שאין לו אלא חור אחד מקיף העמוד ובתוספתא קתני אלא דור אחד דשומין האחרים יש להו דרא לפנים מדרא מקיפין עמוד האמצעי דהיינו כמו שבע דק וזה אין לו אלא שורה אחת:

בצל של דיכפא. מפרש התם שעוקצו מעוך לתוכו דבצלים של א"י עוקצם בולע לחוץ ואלו שתחוב בעוקץ לתוכן הן של ח"ל, דיכפא גר' בדלת והוי כמו בתיו כמו תכופות זו לזו כמו תחובות וכן פי' רש"י ז"ל במלכים בבנין שלמה, ואית דגרסי ריכפא ברי"ש ומפרש שכל האוכלו מדמע תרגום המון מים ריכפא דמיין:

גריסין הקילקין. מפ' התם אלו גסין המרובעין שהן מעיר קלקייא:

ע"י שיש כיוצא בהן בא"י. כלומר הני מינין דמתני' דמעשרות לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בא"י דהיינו לכל כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורין הבאין לעולם מח"ל דלא חייבו חכמים פירות ח"ל במעשר אלא אותן שיש דוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ואפוסטקין ואצטרובלין כולן אינן גדילין בארץ כלל ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו הני מינים מח"ל:

אלצרין. פי' בערוך דמשמע במס' מעשרות פרי שיש לו קליפה ולא פירשו:

אצטרובלין. פי' רשב"ם ז"ל פינייאש בלע"ז ונקראו כן שהן עגולין כדמות אבן קשה ואבן עליונה של ריחיים קרויה אצטרובל:

והא דבלה בבצרה. ובצרה מח"ל היא כדאמרינן בע"ז פרק השוכר:

ומשני דלא דמיא לדבלה של א"י דההיא דבצרה שחיקה היא לפי שאין שמנים התאנים שוחקין אותן כדי שידבקו זה בזה ודבלה של א"י היא שמנה מאד:

והא תמרים באלכסנדרייא. ואלכסנדרייא מח"ל היא ודמו:

ומשני דקיקין אינון. קטנים הן אבל של א"י גדולים הן:

גירוד הוא. מלשון גרדו והעמידו על גלדו שהוא דק ואינו עב מה שאין כן בשל א"י שהוא עב מחמת שומנו:

סימוק הוא. אדום ושל א"י לבן ביותר:

אכתר הוא. עינו ירוק ובלשון ערב כדא"ר מה שאין כן בשל א"י שגרגיריו גסין ואינן ירוקים:

עקום הוא. ושל א"י ישר הוא: