שמחת החג צז

דאזלינן בתר נקב דהיינו בתר שורש כי פליגי בדלא אשרוש עיי"ש. והנה לכאורה צריכין להבין סברת רבא מאי שנא עציץ נקוב מאילו הי' נטוע בארץ דמודה רבא דאזלינן בתר שורש. והנה המל"מ בפ"ב מהל' בכורים מפרש וז"ל ורבא סבירא לי' דלא דמי דדוקא כשנטיע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה אין הנוף הולך אחר השורש עכ"ל. ונראה לבאר מחלוקת אביי ורבא שיפלגו בחקירתנו דזאת ודאי מוכרחין אנו לומר דמיירי כאן שהאילן הזה גדל כשאר אילנות שנטועין בקרקע ממש ואין אנו רואין בגדילתו שיש לו חסרון יניקה כיון דהש"ס אינו מפליג ואף דהמל"מ כתב דיניקתו חלושה היינו דוקא מקרקע שתחתיו אבל מהעציץ ומהקרקע שתחתיו ביחד יש לו יניקה כמו שאר אילנות דאביי סובר כצד חקירתנו דהעציץ גופי' נחשב כקרקע לכן כיון דהאילן נטוע בעציץ הוי כאלו נטוע ממש בארץ לכן סובר דאזלינן בתר עיקרו דהוי כמו בדאשרוש דאזלינן בתר עיקרו אבל רבא סובר דהעציץ גופי' לא נחשב כקרקע רק מה שיונק דרך הנקב מן הקרקע בזה מחשבינן לי' כמחובר לקרקע לכן כיון שיניקתו חלושה מן הקרקע שתחתיו לכן אזלינן בתר נופו כמו שמפרש המל"מ וכיון דאסיקנא דמחלוקת אביי ורבא הוא בחקירתנו יהנה הרמב"ם פסק כרבא דאזלינן בתר הנוף הרי דפסק דהעציץ גופי' לא הוי כקרקע ומה שנחשב מחובר הוא מטעם יניקה מה שיונק מקרקע שתחת העציץ לכן פסק שפיר דירק שנטוע בעציץ שהי' נטוע בו אילן לא הוי כמחובר משום נהי דהאילן הוי כמחובר לקרקע משום דיונק מן הארץ אבל הירק שאינו יונק לא הוי כמחובר והירושלמי מוכרחין לומר דאזיל בשיטתו של אביי דלא כהלכתא ודוק

ובזה הדרך נוכל לפרש מה שהקשה הפנ"י בהשמטות במס' גיטין על הרמב"ם פ"ב מהל' בכורים הל' ט' שפסק שם וז"ל הגדל בעציץ אעפ"י שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר בארצם ע"כ והקשה דהנה במנחות (דף פ"ד ע"ב) פליגי שם ר"י ור"ל אי הביאו בכורים מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים אי קדשו או לא דר"י סבר דלא קדשו כלל ור"ל סבר דקדשו דלא גרע מכחוש שבקדשים ומפרש שם בש"ס טעמא דר"י משום דכתיב מארצך ולא כל ארצך פירוש דבעינן פירות המשובחין והני לאו משובחין נינהו ופרכינן שם אר"י דהנה בחד ברייתא תני שבגג ושבחורבה ושבעציץ וספינה מביא וקורא ובחד ברייתא תני דמביא ואינו קורא בשלמא לר"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דבית הא בגג דמערה וחורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה ועציץ אעציץ נמי לא קשיא הא בעציץ נקוב הא בעציץ שאינו נקוב וספינה אספינה לא קשיא הא בעץ הא בחרס אלא לר"י קשיא משום דלר"י צריך להיות דאינו מביא כל עיקר והכא מביא קתני בשתיהם ופירות שבעציץ וספינה לא עדיפא מתמרים שבהרים ומשני אמר לך ר"י תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא ושבעציץ וספינה אינו מביא כל עיקר הרי חזינן מזה דהברייתא סברה דבעציץ ושבספינה אינו מביא כלל והוא הדין לפירות שבעמקים משום דאינם משובחים והא דשבגג ושבחורבה מביא וקורא צריכין לומר משום דהוין משובחים ועדיפי מפירות שבעמקים ובהם יודה גם ר"י ע"כ תוכן הסוגיא דשם עיי"ש. ולכאורה משמע מזאת הסוגיא דלר"י והאי תנא דסבר לי' כותי' בעציץ וספינה אינו מביא כל עיקר אפילו בעציץ נקוב נמי וכן בספינה בכל ספינה בין בעץ ובין בחרם דלית לי' לר"י החילוק שנזכר בסוגיא ההיא וכל החלוקים הם דוקא לר"ל אך הפנ"י כתב שם בקונטרס אחרון (דף ז' ע"ב) דמרש"י שם בגיטין ד"ה עפר חוצה לארץ וכן מהתוס' שם ד"ה עציץ מוכח דגם אפילו דאנן קיי"ל כר"י אעפ"כ אנו מחלקים בין נקובה ובין אינה נקובה וכן בין ספינה של חרס ובין ספינה של עץ משום דנהי דיש ברייתא דסבירא לי' כר"י דאינו מביא כל עיקר אבל מ"מ ברייתא דקתני דמביא וקורא וברייתא דקתני דמביא ואינו קורא האיך מוקמינן להו והא לא מסתבר למימר לר"י דיש ג' מחלוקת דחד ברייתא סבירא להו דמביא וקורא וחד סבירא לי' דמביא ואינו קורא וחד סבירא לי' דאינו מביא כלל דלא מסתבר כלל למימר כן אלא ודאי מוכרחין לר"י ג"כ לומר דהאי ברייתא דקתני דמביא וקורא מיירי בעציץ נקוב וכן בספינה דמיירי בשל חרס לרש"י ז"ל או לתוס' ז"ל בשל עץ דר"י ג"כ יודה בהו דמביא וקורא אך הברייתא דקתני דמביא ואינו קורא וברייתא דקתני אינו מביא כלל מיירי בעציץ שאינו נקוב ופליגי בפלוגתא של ר"י ור"ל כן משמע מפירש"י ז"ל ותוס' שם וכן מסתבר ובכן הקשה על הרמב"ם ז"ל שהבאנו לעיל אמאי פסק דבעציץ אע"פ שהוא נקוב אינו מביא כלל הא לפי פירוש זה גם ר"י סבירא לי' החילוק בין עציץ נקוב לאינו נקוב דבעציץ נקוב יודה דמביא וקורא ומסיק שם הפנ"י בקונטרס אחרון דע"כ מוכרחין לומר דהרמב"ם מפרש כפשטי' דסוגיא דר"י לית לי' כלל החילוק של נקוב לאינו נקוב והברייתא דקתני דאינו מביא כלל מיירי אפילו בעציץ נקוב נמי ולפי זה אתי דלר"י יש ג' מחלוקת בדבר עיי"ש

אך לפיענ"ד אי אפשר לומר כן דאתי לפי זה דהא דפסק הרמב"ם דאינו מביא מעציץ אפילו נקוב הוא משום דפסק כר"י דאינו מביא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים ועציץ אפילו שהוא נקוב ג"כ דומה לזה א"כ אמאי מסיק הרמב"ם משום שנאמר בארצם הוי לי' למימר משום שנאמר בארצך כדמסקינן שם בגמרא מארצך ולא כל ארצך וליכא למימר שהוא טעות סופר בהרמב"ם דליכא למימר כן משום דדינא דתמרים שבהרים ופירות שבעמקים דאינו מביא כתב שם בהל' ג' ואח"כ כשהפסיק שם באיזה הלכות כתב שם בהל' ט' דינא דעציץ נקוב ואי חד טעמא אית להו הוי לי' למכתבינהו ביחד ועכ"פ שלא להפסיק כ"כ ביניהם אלא ודאי משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דטעמא דילי' הוא לאו משום דפירות שבעציץ הוי אינו מן המובחר דממעטינן מארצך אלא טעמא אחרינא הוא דממעט מן הכתוב בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו ולכן כתב הרמב"ם האי דינא הכא משום דלעיל מיני' בהל' ז' וח' ג"כ יליף מהאי פסוקא עיי"ש אלא ודאי נראה לי דהרמב"ם סובר