שמחת החג צה

טמאה לעולם אין מלקין משום נבלה הא לגבי מי שנעשה בן י"ג בשעה שהיתה כבר נבלה הלא זה מחויב משום נבלה וטמאה שחלין עליו בב"א ולזה נ"כ מצטרף נבלה וטמאה כאחת וליכא למימר דאה"נ דלמאן שנעשה עתה גדול מחויב משום נבלה וטמאה ביחד א"כ הא דפרכינן שם על רב מהא דתניא דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין משמע דמיתת שניהם מצטרפין דאי לאו הכי לתני דאפילו מיתת שניהם נמי אין מצטרפין כן פרכינן שם בגמרא ואמאי לא משני דלהכי תני חיי גמל ומיתת פרה דלא מצטרפין לעולם אבל מיתת שניהם פעמים דמצטרפין כנ"ל דהיינו למי שנעשה גדול לאחר שכבר נעשה נבלה אלא ודאי דעל טמאה לעולם אין מלקין משום נבלה וצ"ע למה

והנה מה שיותר מסתבר לתרץ לי על קושיתי לעיל אמאי לא לצטרף חצי זית נבלה וחצי זית טמאה ללקות משום נבלה אע"ג דמשום טמאה ליכא איסור דהוי חצי שיעור הוא משום דנראה דדין דאין איסור חל על איסור הוא דין על החתיכה דחתיכה שנאסרה משום איסור אחד אין יכול לחול עלי' עוד איסור אחר אלא א"כ יהי' האיסור אחר כולל או מוסיף. ונראה לומר דחתיכת איסור בין שיש בה כשיעור ובין שאין בה כשיעור מקרי חתיכה אסורה בשוה משום דשיעור לאו דין הוא בחתיכה כונתי דאין סברא לומר דאם מונח חצי שיעור לא הוי דבר האסור וכשמונח אצלה עוד חצי שיעור להשלים השיעור הוי אז דבר האסור דודאי אין הסברא נותנת כן אך מוכרחין לומר כמו שאמרנו דמה שאין חייב על חצי שיעור לאו משום דחסר איסור בחתיכה אלא משום דהוי דין באדם דאין חייב על חתיכת האיסור אלא אם יאכל ממנה ואם אכל ממנה פחות מכשיעור הוי כמו שלא אכל והוי חסרון מצד אחר משום דלא הוי אכילה אבל הדבר בעצם הוי דבר האסור והא ראי' דהא אם יאכל עמה עוד חצי שיעור יתחייב ובודאי החיוב על כל החתיכה שאכל והא דלא נתחייב בחצי שיעור הראשון משום דלא הוי עוד אכילה בחצי שיעור וזאת הוא דוקא לענין אכילה להתחייב מלקות בפועל אבל לענין הדין דאיסור חל על איסור דהוא דין על הדבר הוי שיעור וחצי שיעור בשוה דבאמת חצי שיעור נמי הוה חתיכה דאיסורא כמו שיעור לכן אינו חל נבלה אפילו על חצי שיעור דטמאה משום דחצי שיעור דטמאה נמי הוי חתיכה דאיסורא דהא אם יאכל עמה עוד חצי שיעור טמאה הרי מלקינן לי' משום טמאה ונהי דעתה לא אכל כ"א חצי שיעור ולא מלקינן לי' משום טמאה אבל זאת הוי חסרון במלתא אחריתא ולא בעצם האיסור והוי כמו דלא התרו בו משום איסור הראשון דביארנו לעיל דאמרינן ג"כ דאין איסור חל על איסור ודוק

והא דמשמע בשבועות (דף כ"ג) דשבועה חלה על חצי שיעור דאם נשבע שלא לאכול חצי שיעור נבלה דשבועה חלה אין סתירה לדברינו דהא דאסור לאכול חצי שיעור בשבועה לאו איסור אכילה הוא ולא שייך לגמרי לדינא דאיסור חל על איסור משום דאכילת חצי שיעור לאו אכילה היא כלל אך הא דאסור משום דלא גרע מנשבע שלא לזרוק צרור לים דג"כ מחויב לקיים השבועה ממילא לא שייך זה לאיסור חל על איסור כלל דהא איסור נבלה הוי איסור אכילה והאיסור של שבועה הוא איסור אחר לגמרי והוי כמו שנשבע על נבלה שלא יזרוק אותה לים אך התוס' שם הקשו דעכ"פ ג"כ חצי שיעור אסור לאכול משום איסורא דחצי שיעור ועל זה תרצו שפיר משום דאיסור יכול לחול על איסור דחצי שיעור וזאת הוא דוקא בשבועה אבל באיסורא אחרינא כגון נבלה על טמאה אין חל לא מטעמא דאיסורא דחצי שיעור אלא מטעמא דאיסורא דשיעור דאעפ"י דהוי חצי שיעור דיינינן לי' כאלו הוי בי' שיעור שלם כדביארנו לעיל ועל זה לא שייך תירוצא דהתוס' הנ"ל ודוק

סימן טו

הרמב"ם פ"ח מהל' שבת הל' ד' כתב וז"ל כל זרע וכו' גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע ע"כ. והוא מהש"ס דשבת (דף פ"א ע"ב) שם אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא הי' מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות חייב משום תולש הי' מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע. והנה רש"י ז"ל כתב שם ד"ה חייב משום תולש דהאי חייב דקאמר אביי היינו מדרבנן דאי מדאורייתא קאמר האיך קאמר ר"ל לעיל דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנוחי בי' האיך מתירין איסור דאורייתא משום כבוד הבריות דהא בשעה שמקנח מגביהו מן הארץ אלא ודאי האי חייב היינו מדרבנן לכן מותר לקנח בי' דמשום כבוד הבריות מתירין עיי"ש. וכן כתבו התוס' ז"ל. והא דלא רצו לומר דאביי פליג על ר"ל וסובר דאסור מדאורייתא משום דמשמעות הש"ס לא משמע כן דהנה לעיל אמר ר"ל דצרור שעלו בי' עשבים מותר לקנוחי בי' ועלה קאמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא ומשמע מזה דמלתא אחריתא אתא לאשמעינן ולא אתא לפלוגי על ר"ל. והנה הרמב"ם שהבאתי לעיל דסתים ופסק דחייב משמע מסתימת לשונו דהיינו מדאורייתא וכמו שכתב פ"א מהל' שבת הל' ב' עיי"ש משמע מזה דהרמב"ם מפרש דברי אביי דקאמר דחייב היינו מדאורייתא וקשה עליו מה שהקשו רש"י ותוס' ז"ל דאי הכי האיך התיר ר"ל לקנוחי בי' הא אסור מדאורייתא והאיך מתירין איסור דאורייתא בשביל כבוד הבריות. והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא ג"כ דינא דר"ל דמותר לקנוח בצרור שעלו בו עשבים ומשמע מזה דהרמב"ם פירש דאביי פליג על ר"ל לכן כשפסק כאביי דמחויב משום תולש כשמגביהו מן הארץ לכן לא הביא דינא דר"ל אבל מ"מ קשה לומר כן דאביי יפלוג על ר"ל דמלישנא דהש"ס לא משמע כן כלל וכדכתבנו לעיל ומשו"ה נמי דחקו לרש"י ותוס' לפרש דהאי חייב היינו מדרבנן ועוד קשה דאי אפשר לומר דאביי פליג על ר"ל ולר"ל דסובר דמותר לקנוחי בי' לא יסבור כאביי דהי' מונח על גבי קרקע והגביהו דחייב משום