שמחת החג פו

דאמרינן דהספק הוא לא בטומאה אך הספק הוא בטהרה אבל אי נימא דגם ספק בטהרה מוקמינן אחזקה א"כ אפילו נגד חזקת טומאה נמי ברה"ר טהור וא"כ לא נוכל לומר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דמוקמינן חזקה נגד חזקה ואוקמינן אחזקה דהשתא דא"כ אמאי אמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר דאפילו ברה"ר נמי טמא הטהרות שנעשו על גבה הא השתא נגד חזקה דמעיקרא אמרינן דספק טומאה ברה"ר דטהור כש"כ נגד חזקה דהשתא דקילא מחזקה דמעיקרא בודאי אמרינן דספק טומאה ברה"ר דטהור וא"כ אמאי אמרינן דכל טהרות שנעשו על גביו טמאים אפילו ברה"ר משום טעמא דתרתי לריעותא הא כל הטעם דתרתי לריעותא הוא משום דנוקי אחזקה דהשתא והכא גבי טומאה לא שייך כן דהא ספק טומאה ברה"ר טהור אפילו היכא דאיכא חזקת טומאה אלא ודאי מוכרחין לומר לפי האי לישנא דסיבר דילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום שני הטעמים דחוץ מזה מה שחזקה דהשתא נמי הוי שפיר חזקה עושה ג"כ ריעותא בחזקה דמעיקרא וממילא מוקמינן אחזקה דמעיקרא שכנגדה ולכן הכא במקוה חוץ מזה דאיכא חזקה דהרי חסר לפניך עושה ריעותא בחזקת כשרות דמקוה וממילא נוכל לאוקמי אחזקת טמא ולא אמרינן דנוקי חזקת מקוה כנגד חזקת טמא ולהוי כמאן דליתא כלל לא חזקת מקוה ולא חזקת טמא לא אמרינן כן משום דחזקת מקוה איתרע הוי חזקת המקוה כמאן דליתא לנגד חזקת טמא לכן טמא. והגם דאמרנו דברה"ר טהור אפילו נגד חזקת טמא נמי מ"מ יכולין לומר דכיון דאיכא שני חזקות חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דחזקה דהשתא באפי נפשה נמי חזקה היא ממילא לא נכנס כלל בגדר ספק דבכל חזקות דאמרינן ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור היינו משום דאפילו הוי חזקה מ"מ הוי ספק וכל היכא דאיכא חזקה דהשתא עם חזקה דמעיקרא יכולין לומר דלא נכנס כלל בגדר ספק וזהו לשון הגמרא דכיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי משמע דלא דמי לכל חזקה דהוי נמי ספק כדביארתי במקום אחר אבל תרתי לריעותא אינו נכנס בגדר ספק כלל לכן לא שייך בו למימר ספק טומאה ברה"ר טהור משום דלא ספק הוא כלל ודוק

יוכל זה הוא דוקא לפי מה דרצה הגמרא לומר דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה אבל לפי האבע"א דמסקינן דרק ר"ש יליף סוף טומאה מתחילת טומאה אבל רבנן לא ילפי וסברי דהיכא דהספק, הוא אם נטהר או לא בין ברה"ר ובין ברה"י לא נלמד מסוטה יכולין לומר שפיר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דאוקי חזקה נגד חזקה ומוקמינן אחזקה דהשתא ולכך טמא במקוה אפילו ברה"ר שנמדד משום דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך נשאר ספק איסור דאוקמינן אחזקה אבל לפי מה דרצה הש"ס קודם למימר דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה לא מצינן למימר דטעמא במקוה דטמא משים דמוקמינן אחזקה דהשתא דהא כיון דהא דספק טומאה ברה"ר טהור משום דילפינן מסוטה ממילא גם נגד חזקת טומאה נמי טהור ודוק

וממילא יהי' ניחא מה שהקשינו על הרמב"ם דפסק בחבית דהוי ספק תרומה מש"ס דנדה דרמינן שם מקוה אחבית ומסקינן דמתניתא דחבית אזלא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן הוי ודאי טבל וכיון דהרמב"ם בהל' מקואות פסק דלא כר"ש וא"כ אמאי פסק בחבית דהוי ספק לפי דברינו ניחא דהא דרמינן שם מקוה אחבית היינו דוקא שם בס"ד דהש"ס דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה וא"כ לא מצינן למימר דטעמא דתרתי לריעותא גבי מקוה דטמא משום דמוקמינן חזקת מקוה כנגד חזקת טמא והוי כמאן דליתא חזקה לא למקוה ולא לטמא וממילא מוקמינן אחזקה דהשתא לא מצינן למימר כן דכיון דסוף טומאה נמי יליף מסוטה הוי לן למימר דברה"ר טהור אפילו נגד חזקת טומאה נמי כדביארנו ומוכרחין לומר לפי זה דטעמא דתרתי לריעותא דהוי כודאי הוא משום דהחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ואוקמינן אחזקה מעיקרא דכנגדה לכן פריך שפיר מחבית דאמאי הוי ספק טבל הא גם הכא הוי תרתי לריעותא משום דחזקה דהרי חומץ לפניך מרעי לחזקת היין וא"כ נוקמא אחזקת טבל אבל לפי האבע"א דמסקינן דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה א"כ נוכל לומר דהא דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דמוקמינן אחזקה דהשתא א"כ לא קשיא כלל מקוה אחבית משום דהתם לא שייך למימר דניזול בתר חזקה דהרי חומץ לפניך משום דאיכא כנגדה חזקת היין דחזקת טבל אינו מסלק לגמרי חזקת היין דלהוי כמאן דליתא כמו שביארנו ודוק. וא"כ מצי שפיר מתניתין דחבית ליזול אפילו אליבא דרבנן והכי מסתבר טפי למימר כי היכי דלא תקשי לן סתמא אסתמא דבמקואות סתם לן רבי כרבנן ובפ"ג דתרומות מ"א סתים שם רבי דהוי ספק בהתורם חבית של יין ונמצאת חומץ עיי"ש. לכן למסקנא לא תקשי כלל מקוה אחבית וכל זה הוא דוקא, לרב דסובר דחזקה דהשתא היא חזקה באפי נפשה אבל לשמואל דסובר דחזקה דהשתא באפי נפשה לאו חזקה היא כלל וא"כ לדידי' אף למסקנת הש"ס דלא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה נמי מוכרחין לומר דטעמא דתרתי לריעותא כודאי משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בחזקה דמעיקרא ואוקי אחזקה שכנגדה וא"כ לדידי' אף למסקנא תקשי מקוה אחבית ומוכרחין לומר דמתניתא דחבית אזלא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן הוי ודאי טבל וא"כ שפיר פריך הש"ס בקדושין לשמואל ומ"ש מחבית דלרבנן הוי טבל דלדידי' מוכרחין לומר דמתניתא דחבית אזלא אליבא דר"ש ולא מצי לשנויי דאנא סברי כר"ש משום דהלכה, כרבנן דמקוה אבל אנן דפסקינן כרב דחזקה דהשתא באפי נפשה הוי חזקה דהלכתא כרב באיסורי וכמו דפסיק שם הש"ס בהדיא א"כ לא תקשה כלל מקוה אחבית דבמקוה שייך למימר דאוקי חזקה נגד חזקה ומוקמינן אחזקה דהשתא אבל בחבית לא שייך למימר כן משום דחזקת טבל אינו יכול לעקור חזקת היין דלהוי כמאן דליתא וא"כ אין יכולין לאוקמי אחזקה דהשתא לכך אפילו לרבנן דמקוה נמי הוי ספק בחבית לכן פסק הרמב"ם שפיר במקוה דהוי