שמחת החג פב

או ג' ימים אחרונים ודאי חומץ ובודאי נ"מ היא ג"כ לרבנן הוא אם ג' ימים הראשונים ודאי יין או לא דאפילו נימא דלרבנן הוי תרתי לריעותא והוי ודאי סבל למפרע אבל בהא מודו דהוי ודאי יין עד ג' ימים א"כ נ"מ בהא דאיפליגו אמוראי ג"כ אליבא דרבנן ומהיכא שמעינן דמדאיפליגו בה ש"מ הלכתא היא הא דקתני בה דמכאן ואילך ספק. ויכולין לומר דראית הכס"מ הוא מהא דדרומאי מתנו שם אליבא דר"י בן לוי דג' ימים הראשונים ודאי יין וג' ימים אחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק הרי דהא דמכאן ואילך הלכתא היא דאי לאו הכי מאי נ"מ מהא דג"י אחרונים ודאי חומץ דהא לרבנן הוי מג' ימים הראשונים ודאי חומץ משום תרתי לריעותא וש"מ מזה דהלכתא כאותה ברייתא אבל מ"מ תקשה כדאמרן דהא במקוה פסק דלא כר"ש וא"כ האיך מזכה שטרא לבי תרי ודוק

והנה שם בקדושין (דף ע"ט ע"א) גבי מחלוקת של רב ושמואל בקדשה אבי' בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו דרב סובר כיון דהשתא בוגרת מעיקרא נמי בוגרת ושמואל סובר דחיישינן לקדושי שניהם ופרכינן שם לשמואל ומ"ש ממקוה דאמרינן דהוי טמא ודאי ומסיק משום דהוי תרתי לריעותא ואח"כ פרכינן שם ולשמואל מ"ש מחבית דתניא הי' בודק את החבית דהוי ספק ורמינן חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי והכא ספק ומוקמינן כר"ש אבל לרבנן טבל למפרע ומ"ש דלשמואל הוי ספק ומשני נמי משום תרתי לריעותא עיי"ש. ולהרמב"ם דפסק גבי חבית דהוי ספק טבל כר"ש מאי קשיא לי' לשמואל מחבית דהוי ודאי טבל אליבא דרבנן לימא שמואל דאנא סבירא לי כר"ש גבי חבית דהוי ספק טבל דהא הכי הלכתא אליבא דהרמב"ם ומאי קשיא לי' לשמואל אלא ודאי מוכח דהלכתא היא כרבנן דמקוה דגם גבי חבית משוי להו ודאי טבל ודוק

והנה לפיענ"ד נראה לתרץ את דברי הרמב"ם בהקדם הביאור לבאר האי דינא דתרתי לריעותא. דהנה נתקשיתי בהאי דינא דתרתי לריעותא כגון גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו על גבה למפרע בין ברה"ר ובין ברה"י טמאות משום דאמרינן דנגד חזקת כשרות דמקוה איכא חזקת טמא דאדם וגם איכא עוד חזקה דהשתא דמסייעת לחזקת טמא דהיינו דהרי חסר לפניך הי' קשה לי דהא תינח דאם הי' הספק באדם הטמא מצד עצמו אבל באמת באדם הטמא מצד עצמו ליכא ספק כלל דהא בודאי טבל במקוה רק כל הספק הוא על המקוה אם היתה כשרה או פסולה וכיון דהמקוה יש לה חזקת כשרות ונמצא דהמקוה כשירה והאדם הטמא בודאי טבל אמאי לא לימא דטהור גמור הוא כמו בכל מקום כגון בספק, נתקדשה דמוקמינן אחזקת פנוי' ומותרת להנשא ואם יהיו לה בנים האם נוכל לומר שהם ספק ממזרים הגם דלדידהו ליכא חזקה אך אמרינן כיון דמוקמינן האם על החזקה דפנוי' היא ממילא הוי פנוי' ככל פנויות ולא שייך לספוקי כלל ג"כ הכא כיון דמקוה יש לה חזקה דכשרות דהיא כשרה ממילא ליכא לספוקי באדם הטמא כלל כיון דודאי טבל ודוק

והנה באמת הפנ"י וכן הרש"ש משני סברא זו על מה שהקשה התוס' בקידושין (דף ע"ט ע"א) על הגמרא דפריך שם אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר והקשה שם התוס' מהו אדרבה הוה לן ליזיל לחומרא ותירץ שם הרש"ש וז"ל ונלע"ד דהספק הוי במקוה אימת חסרה לכן יותר יש לנו לילך אחר חזקתה ולא אחר חזקת הטובל שאין בו שום ספק עיי"ש. וכן מתרץ שם הפנ"י כן ואח"כ מצאתי שגם התוס' הרא"ש בנדה מפרש כן קושית הגמרא אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר אך דהם פירשו סברא זו על ההוי אמינא אבל לענ"ד תקשה אמאי לא אמרינן כן אליבא דאמת כיון דהספק הוא רק במקוה והמקוה יש לה חזקה דהיתה כשרה ממילא גם הטובל בו טהור ואין לומר דלא שייך סברא זו אלא אם הי' נולד הספק במקוה קודם שנולד הספק באדם שטבל בה אז הי' שייך לומר דכיון דבשעה שנולד הספק במקוה היינו מעמידין אותו בחזקת כשרות ולא היתה שום חזקה כנגד ממילא אדם הטובל בה כשר אבל הכא מיירי שכשנולד הספק על המקוה נולד ג"כ בב"א הספק על האדם נמי א"כ כנגד הספק של חזקת כשרות דמקוה יש החזקת טמא דאדם לפי דעתי לא נוכל לומר סברא זאת דלפי זה האיך יהי' הדין אם האדם שטבל בהמקוה הזו נגע בכלים וטהרות עוד קודם שנולד הספק בהמקוה ואח"כ נולד הספק בהמקוה והאדם והכלים שנגעו בו בב"א נמצא לפי זה דהמקוה יש לה חזקת כשרות והאדם יש לו חזקת טומאה אבל הכלים ג"כ יש להם חזקת טהרה נמצא דכנגד חזקת טומאה דהאדם יש חזקת טהרה דהכלים וגם חזקת כשרות דהמקוה והי' לן לומר דהטהרות טהורות אבל באמת לא כן הוא דרש"י ז"ל מפרש בהדיא בגיטין (דף ל"א ע"ב) ד"ה כל טהרות וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה לעולם עכ"ל. הרי דאמרינן דאף הטהרות שנגעו באותו שטבל באותה מקוה טמאין ולא אמרינן עכ"פ דלוקי חזקה דטהרות נגד חזקת טמא משום דאמרינן דכיון דעל הטהרות בעצם ליכא ספק דהא ודאי נגעו בכלים או באדם הטבל באותה מקוה אך כל הספק הוא רק על מי שטבל באותה מקוה וכיון דהוא טמא ממילא הטהרות נמי טמאין הגם דהספק נולד בבת אחת א"כ גם על המקוה והטמא גופי' נמי נימא הכי כיון דעל הטמא מצד עצמו ליכא ספק אך כל הספק הוא מצד המקוה וכיון דהמקוה יש לה חזקת כשרות ממילא הטמא שטבל בה טהור ודוק

ונלענ"ד לחלק ולומר דשאני חזקת הטמא כנגד חזקת כשרות דמקוה מחזקת טהרות דטהרות כנגד חזקת הטומאה דטמא דאין אנו מתחשבין כלל עם חזקת הטהרה דטהרות משום דכל הדין דמקוה כשרה, הוא מה שכשרה לטהר האדם והכלים ובגוף הדבר אין שום השתנות בין מקוה כשרה למקוה חסרה דזו מים כמו זו אך כל הנ"מ הוא מה שמקוה כשירה יכולה לטהר את הטמאים משא"כ במקוה חסרה נמצא לפי זה אם ספק לנו אם המקוה היא כשרה לטהר את הטמאים או לא אם נאמר דנעמיד המקוה על חזקתה והיא כשירה לטהר את הטמאים