שמחת החג פא

אעפ"כ צריכין קרא למפטרינהו מטעם ודאי ונ"מ יהי' להיכא דנקרע ביום שני דיהי' פטור אבל טומטום דהוא ודאי זכר נימא דחייב לכן פסק הרמב"ם שפיר דפטור טומטום הוא משום ספק אשה ודוק

והנה ראיתי להטורי אבן שם שהקשה על דברי התוס' אמאי לא לחייב לבא לעזרה נהי דקרבן לא יוכל להביא אבל מ"מ ראית פנים בעזרה מיהא לקיים והתוס' לא סבירא להו כהרמב"ם דאם לא הביא קרבן גם העשה דראית פנים נמי לא קיים ונהי דעובר על לאו דלא יראו פני ריקם אבל מ"מ כיון דלא אפשר בענין אחר ליתי עשה דראית פנים בעזרה ולדחי ללת"ע דלא יראה פני ריקם וממנפ"ש דאם הוא איש ומקיים עשה יבוא עשה ולדחי ללת"ע ואם הוא אשה דלא מקיים עשה הרי גם על לת"ע נמי אין עובר עיי"ש. והנה לפי מה שביארתי במקום אחר דלא אמרינן עשה דוחה לת"ע אלא דוקא היכא דבהדבר ההוא דמקיים לעשה דוחה ללאו כגון בנפל חייבי לאוין ליבום דבאותה הביאה דמקיים לעשה עובר ללאו וכגון נמי כלאים בציצית דבאותה הפעולה שעובר על הלאו מקיים לעשה אבל היכא דמקיים לעשה בפעולה אחרת והלאו עובר במעשה אחרת אעפ"י שהשני פעולות קשורים זה בזה ואי אפשר לקיים לעשה אי לא יעבור על הלאו אעפ"כ לא אמרינן בזה עשה דוחה לת"ע והכא נמי העשה מקיים בראית פנים והלאו עובר במה שאינו מביא קרבן בשעת ראי' ואי אפשר לך לומר דהאיסור דלא יראו פני ריקם לאו האיסור הוא על מה שלא הביא קרבן אך האיסור הוא על הראית פנים מה שמראה פנים בלא קרבן ליכא למימר כן חדא דכל קושיתו על התוס' הוא לשיטתם דסבירא להו דאע"ג דעבר על לא יראו פני ריקם אם לא הביא קרבן אעפ"כ העשה דראית פנים בעזרה מיהא קיים ולדידהו מוכרחין לומר דהאיסור הוא על מה שלא הביא קרבן ולא על הראית פנים דאם נאמר דהלאו הוא על ראית הפנים דהתורה אינה רוצה שיראה פניו בעזרה בלא קרבן א"כ האיך מקיים העשה דראית פנים והוא תרתי דסתרי ובע"כ מוכרחין לומר אליבא דהתוס' דהאיסור הוא לאו על הראית פנים בעזרה אלא על מה שלא הביא קרבן. ועוד אפילו לדעת הרמב"ם דמפרש דאם לא הביא קרבן גם העשה לא קיים דמשמע לכאורה דהרמב"ם סבירא לי' דהטעם הוא משום דהאיסור הוא על הראית פנים אם הוא ריקם ולכך כתב דאם בא ריקם לא קיים עשה כלל אבל מ"מ האמת יורה דרכו דלא כן הוא דגם הרמב"ם סבירא לי' דהאיסור הוא על מה שלא הביא קרבן דהא הרמב"ם כתב שם דעל הלאו דלא יראו פני ריקם אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואם נאמר דהאיסור הוא על הראית פנים בעזרה א"כ למה הוי אין בו מעשה הא יש בו מעשה מה שנכנס לעזרה אלא ודאי דהוי אין בו מעשה משום דהאיסור הוא מה שלא הביא קרבן והא הוי בלא מעשה. היוצא מדברינו דהאיסור דלא יראו פני ריקם הוא לא על כניסת העזרה אלא מה שלא הביא קרבן א"כ הוי העשה בדבר אחד והלאו בדבר אחר ולא שייך לומר עשה דוחה לת"ע וכש"כ לפי הביאור שביארנו שם דלא אמרינן ע"ד לת"ט אלא מה שהעשה בעצמה מכרחת לעבור על הלאו. ולא סבה אחרת כגון ביאת חייבי לאוין ביבמה דהעשה מכרחת ליבם זו האסורה לו וכן כלאים בציצית ומילה בצרעת דהעשה של מילה מכרחת לחתוך את הערלה שהצרעת עליו וכן כדומה אבל היכא שאין העשה מעצמה מכריח לעבור על הלאו רק סיבה אחרת מכרחת כגון הכא בעניננו דאם הוא איש ומחויב בראית פנים בעזרה יכול להביא קרבן נמי נמצא מה שלא יוכל להביא קרבן הוא מחמת ספק שמא הוא. אשה ולא מחמת העשה דאדרבה דכל העשה הוא שמא הוא איש ואז מחויב באמת להביא קרבן נמי אך הספק דשמא אשה הוא המונע אותו להביא קרבן ובגונא דא לא אמרינן עשה דוחה לת"ע ומתורץ קושיתו בעזהי"ת ודוק

סימן יג

בנדה (דף ב' ע"ב) רמינן שם בגמרא מקוה אחבית דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו על גביו בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות אע"ג דאיכא חזקת כשרות דמקוה אעפ"כ טמא משום דאיכא תרתי לריעותא חזקה דטמא והרי חסר לפניך ומאי שנא מחבית דתניא הי' בודק את החבית להיות מפריש עלי' והולך ואח"כ נמצאת חומץ דכל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי שנא הכא ודאי ומאי שנא הכא ספק דהא גבי חבית נמי איכא תרתי לריעותא ומשני מאן תנא חבית ר"ש דגבי מקוה נמי ספק משוי לי' דר"ש סובר דברה"ר טהורות וברה"י ספק טמאות עיי"ש משמע מזה דמתניתא דחבית אזיל אליבא דר"ש דפליג ג"כ במקוה אבל לרבנן דמקוה גבי חבית נמי הוי ודאי טבל משום דהוי תרתי לריעותא חזקת טבל וחזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך. והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' תרומות הל' כ"ד כתב וז"ל הבודק את החבית וכו' ולאחר זמן בדקה ונמצא חומץ מעת שבדקה תחילה עד ג' ימים ודאי יין וכו' מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שני' ע"כ. הרי דהרמב"ם פסק דהוי ספק כר"ש והקשה שם הכס"מ וז"ל ומ"מ יש לתמוה דהא בסוף קדושין רמינן שם מקוה אחבית ומשני מאן תנא חבית ר"ש אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר"ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא ותירוצו תמוה דהא ניחא אי הוי פסק כר"ש אבל האמת דהרמב"ם פסק כרבנן בפ"י מהל' מקואות הל' ו' דפסק שם כרבנן דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות משום תרתי לריעותא הרי דפסק כרבנן ולא כר"ש דהא עיקר מחלוקת ר"ש במקוה הוא ולא בחבית וכיון דפסק דלא כר"ש א"כ אמאי פסק בחבית דהוי ספק ומהסוגיא דנדה דלעיל מפורש דמתניתא דחבית דהוי ספק אזלא אליבא דר"ש דמשוי ספק נמי גבי מקוה וגם מה שכתב הכס"מ דמהא דאיפליגו בה אמוראי בהמוכר פירות ש"מ דהלכתא היא קשה לכאורה דהא מחלוקת הוא אם ג' ימים הראשונים ודאי יין