שמחת החג פ

שהביא ראי' דהתוס' סבירא להו דס"ד לחומרא מסיפא דדבריהם אמאי לא הביא כפשוטו דמדהוכרחו לפרש דקושית הגמרא הוא משום דלא יביא חולין לעזרה הרי דסבירא להו דס"ד לחומרא דאי לקולא לפרשו כפשוטו כמו שפירש רש"י ז"ל ועל ראי' זו מהתוס' לא שייך דחייתו שדחה ראייתו עיי"ש. וראיתי בכמה אחרונים שהוכיחו שהתוס' סבירא להו ס"ד לחומרא מה"ת כמו שהוכחנו וממה דכתבו התוס' דלא יוכל להביא קרבן משום חשש חולין בעזרה באמת לאו ראי' מזה דסבירא להו דס"ד לחומרא דנוכל לומר משום דאיתחזק איסורא דהבהמה בחזקת חולין עומדת והיכא דאיתחזק איסורא גם הרמב"ם יודה דספקא דאורייתא לחומרא

והנה הפר"ח סבירא לי' בדעת התוס' דס"ד מה"ת לחומרא ואתי שפיר לפי זה דברי התוס' דחגיגה הנ"ל אך אם נאמר כשיטת המהרי"ט בדעת התוס' דס"ד לקולא מה"ת נראה דנוכל לתרץ דלא תקשה מהתוס' הנ"ל דחגיגה ד"ה אלא. והוא דנאמר דהתוס' סבירא להו כשיטת הרמב"ם ז"ל פ"א דחגיגה הל' א' דאם בא אל העזרה ולא הביא קרבן עבר על לאו דלא יראה פני ריקם וגם העשה דראית פנים בעזרה נמי לא קיים ולפי זה יכולין לומר דהתוס' סוברין שפיר דס"ד לקולא והא דלא פירשו דהא דפריך הש"ס אלא טומטום ספיקא הוא כפשוטו דמספק פטור מראי' נראה דיכולין לתרץ דבאמת נתקשיתי על קושית הש"ס דמאי פריך שם בגמרא דלמה איצטריך קרא למיפטר טומטום הא צריכה וצריכה לר"י דאמר לקמן (דף ט') דתשלומין דראשון הוא ואם הי' חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דפטור א"כ שפיר צריך קרא למיפטר טומטום דנ"מ לענין דאם נקרע ביום שני ונמצא זכר דאם נאמר דביום ראשון ה' פטור מצד גזה"כ דזכורך אז לר"י דתשלומין דראשון הוא כיון דהי' פטור ביום ראשון פטור ג"כ בשני אבל בלא קרא דזכורך דפטור רק מטעם דס"ד לקולא נמצא דלאו פטור גמור הוא דהא אם רצה להחמיר עליו ולקיים מצות ראי' תבוא עליו ברכה ובודאי אם הוא זכר קיים ג"כ מצות ראי' א"כ לאו פטור גמור לכן כשנקרע ביום שני ונמצא זכר איגלאי מלתא למפרע דגם, ביום א' הי' חייב לכן מחויב עתה לקיים מצות ראי' משא"כ השתא דכתיב קרא דטומטום פטור נמצא דפטור מטעם ודאי לכן אפילו נקרע ונמצא זכר נמי פטור למ"ד דתשלומין דראשון הוא ונאמר דהסוגיא אזלא לא אליבא דר"י לאו סברא היא כיון דהלכתא כר"י דתשלומין דראשון נינהו ואח"כ מצאתי שהטורי אבן לחגיגה הקשה זאת לכן פירשו התוס' דפירכת הש"ס הוא דפטור מטעם דאסור להביא חולין בעזרה. ולפי שיטת הרמב"ם דאם לא הביא קרבן גם העשה דראית פנים נמי לא קיים וכיון דלא יוכל להביא קרבן יהי' מאיזה טעם שיהי' אבל עכ"פ לא יוכל להביא קרבן ממילא גם מצות ראית פנים נמי ליכא עליו נמצא דפטור מראית פנים מטעם ס"ד לקולא אך מטעם דלא יוכל להביא קרבן ולכן פריך הש"ס שפיר דלמה לי קרא דאפילו בלא קרא פטור לגמרי ואפילו נקרע ביום שני נמי יהי' פטור ודוק. אבל באמת סבירא לי' להתוס' שפיר דס"ד לקולא. אך ראיתי שהטו"א כתב דמדברי התוס' משמע דפליגי על הרמב"ם ז"ל וסבירא להו דאם לא הביא קרבן הגם דעובר על לאו אעפ"כ העשה דראית פנים בעזרה מיהא קיים אך מ"מ אינו מפורש כן בהדיא בתוס' ויכול להיות שהמהרי"ט יש לו דעת אחרת בזה ודוק

ולפי דברינו אלה נוכל לתרץ מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם בפ' ב' דחגיגה הל' א' דכתב שם דטומטום פטור מראי' מטעם דהוי ספק אשה והקשה שם הא בש"ס דחגיגה מסקינן דטומטום פטור אפילו ביציו מבחוץ דהוי ודאי זכר ולפי דברינו נוכל לומר דאע"ג דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל דס"ד לקולא מהתורה אעפ"כ יפרש פירכת הש"ס כפירוש התוס' דפירכת הש"ס מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא הוא מטעם דלא יוכל להביא קרבן מחשש חולין בעזרה ואינו מפרש כפשוטו כפירוש רש"י ז"ל משום דתקשה לו כדביארנו דמאי פריך הש"ס למה לי קרא למיפטר טומטום דבודאי צריכין קרא דלהוי פטור מטעם ודאי לענין אם נקרע ביום שני לכן מוכרח לפרש דקושית הש"ס היא מטעם דלא יוכל להביא קרבן והרמב"ם לשיטתו דאם לא הביא קרבן גם מצות ראית פני נמי לא קיים לכן פריך הש"ס שפיר דבלא קרא נמי פטור מטעם ודאי דהא לא יוכל להביא קרבן ומי שלא יוכל להביא קרבן לא יכול להיות עליו חיוב ראית פנים דבלא קרבן ליכא עשה וע"ז משני אביי דהכתוב איצטריך לטומטום שביציו מבחוץ אך כל זה הוא דוקא אי נימא דחולין בעזרה דאורייתא לכן טומטום פטור מראית פנים אפילו בלא קרא מטעם דלא יוכל להביא קרבן אבל אי נימא דחולין בעזרה לאו דאורייתא א"כ אין יכולין למיפטר טומטום מראי' מטעם דלא יוכל להביא קרבן דהא יכול להביא קרבן מספק דאם הוא זכר שפיר ואם לאו הוי חולין בעזרה דמותר מן התורה וא"כ בלא קרא לא נוכל למיפטר טומטום אלא מצד ספקא דאורייתא לקולא וע"ז כבר ביארנו דס"ד לקולא לאו פטור גמור הוא וא"כ בודאי צריך קרא למיפטר טומטום מטעם ודאי וא"כ מאי פריך אליבי' דלמה לי קרא למיפטר טומטום. אך באמת כל זה נכון משום דאי נימא דהוי תשלומין זה לזה נוכל לפרש קושית הש"ס בפשטות כרש"י ז"ל דאז ליכא נ"מ דאפילו דכתב קרא דטומטום פטור אעפ"כ אם נקרע ביום שני חייב משום דהוי תשלומין זה לזה. אך כל קושיתנו היא רק לרבי יוחנן דסובר דהוי תשלומין דראשון ור"י סובר בנזיר דחולין שנשחטו בעזרה, הוי דאורייתא לכן פריך הש"ס שפיר למה לי קרא למיפטר טומטום דאפילו לר"י דסובר דתשלומין לראשון דיכול להיות לכאורה נ"מ מזה דכתוב קרא לפטורא אבל מ"מ אפילו בלא קרא נמי פטור מטעם ודאי מטעם דלא יכול להביא קרבן מחשש חולין בעזרה ור"י סובר דחולין בעזרה הוי דאורייתא אבל לפי הלכה דהרמב"ם פוסק כר"י דתשלומין דראשון הוא ובהל' שחיטה פ"ב הל' ג' כתב שם הה"מ דהרמב"ם פוסק דחולין בעזרה לאו דאורייתא א"כ לפי ההלכה ליכא קרא למיפטר טומטום דביציו ניכרות דנוכל לומר דקרא איצטריך לגופי' לטומטום דספק איש ספק אשה והגם דס"ד לקולא