שמחת החג עט

כן אין עליו האיסור דס"ד לחומרא דהאיסור דס"ד לחומרא לא טוב משאר איסורין דאין חלין על הקטן א"כ לכ"ע תקשה אמאי חייב מלקות נהי דאיגלאי מלתא למפרע דהוי גדול בשעת אכילה אבל מ"מ כשאכל בהיתר אכל ודוק

אך לאחר העיון נראה דלא תקשה ולא מידי דלא שייך כלל לומר בספק קטן ספק גדול ס"ד לקולא משום דבאמת גם על הקטן יש כל האיסורים שיש על הגדול אך הפטורא דקטן הוא משום דאמרינן דדעתו לאו דעת צלולה והוי כמו שעובר עבירה בלא דעת בשינה או בשכרותו לכן פטרינן לי' אבל באמת הדבר אסור אפילו להקטן דהא אסור להאכילו נבלות בידים וכיון דכל הפטור דקטן הוא משום חסרון דעת לא שייך למימר כן אלא בקטן ממש שעבר עבירה אבל בספק קטן ואח"כ נתגלה מלתא למפרע דהי' גדול לא שייך לומר בזה דס"ד לקולא כיון דעל כל פנים איגלאי מלתא דבשעה שעבר עבירה הי' גדול נמצא דעבר בדעת גמורה א"כ למה לא יהא חייב דאפילו אם הי' קטן נמי הי' הדבר אסור אליו אך אעפ"כ הי' פטור כיון דחסר לו דעת אבל הכא בדעת עבר והוי כמו אם הי' לנו ספק באחד שעבר עבירה אם הגיע לשכרותו של לוט או לא ואח"כ איגלאי מלתא למפרע דלא הי' כשכרותו של לוט בודאי חייב ואין יכול לפטור עצמו במה שיטעון דהי' סבר דהגיע לשכרותו של לוט דאפילו הגיע לשכרותו של לוט דפטור הוא משום דלא הי' לו דעת ועתה הרי איגלאי מלתא דבדעת עבר וא"כ הכא נמי כן הוא ודוק

והנה הש"ש שם כתב דהרמב"ם לשיטתו דסבירא לי' דבכל איסור דרבנן איכא לא תסור מוכח מזה דספיקא דאורייתא לקולא דהנה הרמב"ן הקשה בסה"מ על הרמב"ם דסובר דבכל איסור דרבנן איכא לא תסור א"כ אמאי אמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא הא כל ספיקא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא לפי הרמב"ם דסובר דעובר על איסור דרבנן עובר ג"כ איסור דאורייתא ועיי"ש בש"ש שמדחה הישוב שהשיב הזהר הרקיע על קושית הרמב"ן ומשום קושיא זו מוכרח הרמב"ם לומר דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת רק דרבנן החמירו לכן לא החמירו אלא באיסור דאורייתא ולא בדרבנן עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דמ"מ מאי גרע איסור דלא תסור משאר איסור דאורייתא דאי רבנן החמירו בספק איסור דאורייתא מה לי ספק איסור חלב או חזיר או ספק איסור דלא תסור נהי דאיסור דלא תסור בא מפני איסור דדבריהם אבל מ"מ הרי ספק לנו אם יש כאן איסור דאורייתא או לא. אך לענ"ד נראה לתרץ קושית הרמב"ן על הרמב"ם תירוץ נכון וברור דזאת בודאי אפילו נאמר דבכל איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור אעפ"כ האיסור דלא תסור ליכא על עצם הדבר כגון שחכמים אסרו פת עכו"ם ואם עבר ואכל חוץ מזה שעובר על דברי חכמים עובר ג"כ על הלאו דלא תסור אבל מ"מ האיסור דלא תסור ליכא על עצם הפת דעל עצם הפת ליכא כ"א איסור דרבק אך התורה אמרה דכל מה שיגזרו חכמינו ז"ל לא נעבור על דבריהם לכן אם אכל ועבר על דבריהם עבר על לא תסור נמצא דהא דעבר על לא חסיר לא משום דאכל פת עכו"ם אלא מה דעבר על דבריהם אך במה עבר על דבריהם באכילת דבר שאמרו שלא נאכל נמצא דהאיסור של לא תסור לאו על עצם הפת והבחינה לזה דנדע אם האיסור הוא על עצם הדבר או לא הוא כן דהיינו שיש איסור תורה שלא לאכול חלב וכן יש איסור שלא לאכול נבלה וכדומה אם אכל חלב וג"כ אכל נבלה עבר על שני מיני איסורין מיוחדין דאיסור חלב ונבלה אין להם שום שייכות בהדי הדדי אבל אם אכל פת עכו"ם ושתה סתם יינם דשניהם אסורין מדרבנן נהי דאכל שני מיני איסורין דרבנן אבל מ"מ האיסור דאורייתא שעבר באכילתם הוא מאיסור אחד שעבר על דבריהם על דברי חכמים משום דאיסור דלא תסור לאו איסור על עצם הדבר כגון בפת עכו"ם שלא יאכל פתם וסתם יינם שלא ישתה יינם רק איסור כולל שישמע ויציית לדברי חכמים ז"ל ודוק וכיון שכן נסתלק הקושיא שהקשה על הרמב"ם אמאי ספיקא דרבנן לקולא הא איכא ג"כ ספיקא דאורייתא משמע מזה דאי לא הי' איסור דאורייתא רק איסור דרבנן בלבד הי' ניחא משום דבאיסור דרבנן אין אנו צריכין לחשוש מצד האיסור אלא דוקא באיסור דאורייתא דחמירא צריכין לחשוש לצד האיסור וכיון שכן לא קשה על הרמב"ם ז"ל דכיון דביארנו דעל עצם דבר האסור מדרבנן ליכא איסור דאורייתא וא"כ אם נסתפק לן אם זהו פת כותי או לא אין אנו צריכין לחשוש שמא זהו פת כותי כיון דספיקא דרבנן לקולא ואין אנו צריכין לחשוש לצד החמור נמצא לפי זה דממילא ליכא ג"כ לא תסור משום דכל האיסור דלא תסור הוא מה שעובר על דברי חכמים אבל כאן שאינו עובר על דברי החכמים אם תעלה שלא אמרו חכמים כלל דבר זה והדין נותן לתלות בדרבנן לקולא נמצא דאפילו איגלאי מלתא למפרע שהי' אסור מדרבנן ג"כ לא עבר על לא תסור משום דהאיסור דלא תסור הוא מה שלא ציית לדבריהם אבל הכא ציית וציית והא' דאכל משום דבשעת אכילתו הי' ספק והדין נותן לתלות לקולא נמצא דלא עבר על לא תסור כלל ולא דמי לשאר איסור דאורייתא דאם נתודע הדבר למפרע שהי' איסור עבר על איסור דאורייתא משום דדבר האסור מדאורייתא האיסור מונח על עצם הדבר אבל הכא דהאיסור דאורייתא דלא תסור אינו על עצם המעשה אך על מה שעובר על דברי חכמים וכיון דהדין נותן באיסור דרבנן לתלות לקולא נמצא דלא עבר על לא תסור כלל וכלל ודוק

והנה כבר הזכרתי לעיל דמהתוס' דחגיגה ד"ה אליו דמפרשי דקושית הגמרא מי איצטריך קרא למעוטי ספקא הוא משום דלא יוכל לקיים מצות ראי' דהא אינו יכול להביא קרבן מספק שמא הוא אשה והוי חולין בעזרה מוכח דסבירא להו דס"ד מה"ת לחומרא דאי לאו הכי לפרשי כפשוטו דמספק פטור מראי'. וראיתי להמהרי"ט בתשובות דמוכיח דהתוס' סבירא להו דס"ד לקולא והקשה שם מהתוס' הנ"ל מדכתבו דלא יוכל להביא קרבן ואין צריך לחשוש שמא הביא חולין לעזרה דהא ספקא לקולא עיי"ש ותמי' לי על המהרי"ט ז"ל על מה