שמחת החג ח

להביא כפרתן ועל אופן כזה שאינו יכול להביא כפרתו משום שאינו יודע איזה קרבן הוא מחויב לא מצינו דיהי' חייב להביא אשם תלוי ודוק

אך לכאורה תקשה על דברינו שרצינו לומר דאפילו למ"ד דצבור מביאין הוא על חטא של שגגת הוראה א"כ תקשה מהסוגי' דהוריות שם דאיבעי' להו הורו ב"ד שתלב מותר ועשו מיעוט הקהל ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אתר וחזרו והורו ועשה מיעוט אחר אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנייהו כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי עיי"ש ואי אמרינן דאפילו למ"ד צבור מייתי נמי בשביל ב"ד מייתי א"כ מאי מיבעי להו אפילו למ"ד צבור מייתי כיון דכל הקרבן הוא בעד הב"ד בשביל החטא של שגגת הוראה, ודוחק לומר דהבעי' היא לר"ש דביארנו לעיל דלדידי' בודאי הקרבן בשביל הצבור דמהסוגיא משמע דלמ"ד צבור מייתי הוא ר"י דסובר דצבור בלבד מביא, אולם כאשר תדקדק בדברינו לעיל לא תקשה לך ולא מידי דנהי דאמרנו לעיל דאפילו למ"ד דצבור מייתי הוא בשביל החטא של שגגת הוראה אבל מ"מ הוא בגדר אחר מלמ"ד ב"ד מייתי דלמ"ד ב"ד מייתי נקרא החטא של השגגת הוראה על הב"ד וחטא ב"ד נקרא לכך כשמתו אותו ב"ד אין מי שיביא קרבן, אבל למ"ד צבור מייתי נהי דהכפרה הוא ג"כ על החטא של שגגת הוראה אבל החטא של שגגת הוראה לדידי' לאו על שם ב"ד נקרא אלא על שם הקהל וצבור לא מייתו לעולם ודוק

והא דדחקו להרמב"ם לפרש דהקרבן לר"י הוא בעד החטא של ב"ד ולא בעד החטא של עצם העברה כמו שמשמע מפשטות דברי ר"י שסובר דהצבור מביאין הקרבן וגם לר"ש אנו מוכרחין לומר כך נלע"ד פשוט דכיון דמוקמינן בהוריות (דף ב' ע"ב) דהא דקתני במתניתין דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור אזלא אליבי' דר"י אע"ג דביחיד שעבר עפ"י הוראת ב"ד ב"ד נמי פטורין מלהביא משום דיליף מנפש כי תחטא הרי מכאן דאם עשה בהוראת ב"ד פטרו התורה להביא קרבן על עצם החטא, א"כ מוכרחין לומר אליבי' דהא דצבור מחויבין להביא קרבן לא על עצם העבירה דלא גרעי מיחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד דפטור לגמרי ודוק

ונראה לומר הא דבעי בש"ס בהוריות שם אי מיעוט שעברו עבירה זו ומיעוט שעברו עבירה אחרת אי מצטרפי לרוב להביא פר העלם דבר או לא תלוי בחקירתנו דאי נימא דהקרבן בא על עצם החטא אז הסברא נותנת לומר דלא מצטרפי לרוב משום דשתי עבירות מיוחדות הן אבל אם נאמר דהקרבן בא לכפר על עון של שגגת הוראה א"כ מה לי איסור חלב או דם או איסור אחר דכיון שהשם של חטא שהקרבן בא עליו הוא של שם אחד ולפ"ז אתי דשני מיעוטין בעבירות מיוחדות מצטרפין לרוב ודוק. ולפי דברינו לעיל תלוי' חקירתנו במחלוקת של ר"מ ור"ש אי ב"ד לבד מביאין הקרבן או כל הצבור עם הב"ד, דלר"מ דסבר דהב"ד לבד מביאין, הקרבן בא על עון של שגגת הוראה ולר"ש דסובר שהצבור ג"כ מביא לבד מב"ד מוכרחין לומר דהקרבן שהצבור מביא הוא על עלם החטא אתי לפי דברינו לכאורה דבעיית הש"ס תלוי במחלוקת של ר"מ ור"ש דלר"מ מצטרפין לרוב וב"ד מחויבין להביא פר העלם דבר של צבור ולר"ש פטורין דאין מצטרפין ודוק

והנה לפי דברינו לעיל יבואר באר היטב דברי הירושלמי דהוריות (דף ד' ע"ב) דפוס ,,רא"מ'' הל' ב' שלא פירשו לנו לפע"ד המפרשים כל צרכם, דאיתא שם כן. שתי הוריות בעבירה אחת מה הן שיצטרפו היך עבידא, פירוש היכי דמי, אכלו רוב ושחטו רוב, פירוש על זה האופן משכחת לה שתי הוריות בעבירה אחת, על דעתי' דר"מ חייבין אחת ועל דעתי' דר"ש חייבין שתים. אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני', פירוש בהוראה שני' על דעתי' דר"מ חייבין ועל דעתי' דר"ש פטורין ע"כ, ופירש שם הפנ"מ דאיירי בשחוטי חוץ דב"ד הורו דמותר לשוחטן בחוץ וגם מותר לאוכלן בחוץ והוי שתי הוריות בעברה אחת אי שחטו רוב ואכלו רוב השחוטי חוץ אי חייבין אחת או שתים דלר"מ חייב אחת ולר"ש חייב שתים, ופירש שם הפנ"מ דהוא מחלוקת של ר"מ ור"ש דפליגי לקמן בפ"ג דהוריות אי בתר חטא אזלינן או בתר שעת ידיעת החטא אזלינן עיי"ש ופירושו תמוה דהא על עבירת של אכילת שחוטי חוץ אין חייבין ב"ד קרבן דהא ליכא כרת ושגגתו חטאת, דהא אין ב"ד חייבין להביא אלא על עבירה שיש בה כרת ושגגתו חטאת, ועוד קשה לענ"ד האיך הוי קרוי' בזה עבירה אחת דהא שחוטי חוץ ואכילת קדשים פסולין הוין שתי עבירות מיוחדות ודוק

וגם מחלוקת של ר"מ ור"ש אי בתר חטא אזלינן או בתר ידיעה לא אוכל להבין מה שייכות יש להבעי' הזו. אך לענ"ד נראה לפרש בדרך פשוט דהכא מיירי שקודם ההוראה אכלו רוב הצבור חלב והפריש כל אחד ואחד קרבן על חטאתו כדין יחיד דהא כל אחד טעה בשגגת מעשה ולא בשגגת הוראה ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר והורו ג"כ לפי זה דהקרבן שהפרישו כל אחד הוי חולין דהא לפי הוראה זו כל אחד פטור מקרבן והלכו רוב הקהל לאחר הוראה ואכלו עוד פעם חלב וג"כ שחטו את קרבנותיהם בחוץ דהוי שתי הוריות הוראה אחת שמותר לאכול חלב וגם ההוראה שני' שמותר לשחוט את הקרבן בחוץ, והא דנקרא בעבירה אחת הגם דאיסור שחוטי חוץ הוי עבירה מיוחדת א"כ הוי שתי הוראות בשתי עבירות דהיינו חלב ושחוטי חוץ ואמאי קרי להו הירושלמי שתי הוראות בעבירה אחת, היינו משום דההוראה לא הוי בעצם על שחוטי חוץ דהא הם לא פסקו דמותר לשחוט קדשים בחוץ אלא הם פסקו על חלב דהיינו החלבין שאכלו היו מותרין לאכול וממילא הקרבן לאו קרבן הוא ומותר לשחוט אותו בחוץ דהא דהתירו לשחוט בחוץ לא הי' אלא תולדה דהוראת חלב נמצא דבין ההוראה לשחוטי חוץ ובין ההוראה לאכול חלב שתיהם היו על חלב לכן נקרא שני הוריות באיסור אחד ופשיט שם דעל דעתי' דר"מ חייבין אחת ולדעתי' דר"ש חייבין שתים, ולדידי אתי שפיר דהמחלוקת דר"מ ור"ש הוא המחלוקת אי ב"ד מחויב קרבן או הצבור ג"כ מחויב קרבן דלר"מ דסובר דב"ד מחויב קרבן א"כ החיוב קרבן הוא בעד שגגת ב"ד לכן הכא נהי דרוב ישראל עברו שני פעמים באיסורין מיוחדין אבל מ"מ חדא שגגה