שמחת החג עח

רבא ח"ש וכו' לכן פירש שם רש"י ז"ל דס"ד לחומרא משום דרבא סבירא לי' כן אבל דעת רש"י ז"ל אליבא דהלכתא ליכא ראי' כלל האיך סבירא לי' וליכא ראי' אלא מהסוגיא דקדושין שהביא הר"ן ז"ל ולפי זה אתי שפיר מה שלא הביא הר"ן ראי' לדבריו מהסוגיות הנ"ל

איברא דעל דברי רש"י ז"ל בחולין (דף כ"ב ע"ב) שהבאתי לעיל תקשה לי נהי דסבירא לי' לרש"י ז"ל דס"ד לחומרא מן התורה בין דסבירא לי' לרש"י ז"ל כן אליבא דהלכתא ובין אם נאמר משום דהסוגיא דשם אזלא אליבא דמ"ד דס"ד מה"ת לחומרא אבל מ"מ אמאי נאמר בהציהוב שבזה ושבזה דכיון דמספקא לן אם הם כשרין להקרבה אין יכולין להקריב מהן קרבן והם פסולין נהי דעל תורין דעד השתא נמי היו פסולין אך אתה באת להכשירן מטעם דהוו גדולים נאמר דאין יכולין להכשירן מספק. אבל בני יונה דעד עתה היו קטנים והיו כשרין אך אתה באת לפוסלן מטעם דנעשו גדולים אמאי לא אמרינן דמעמידין אותן על חזקתן דעדיין לא נעשו גדולין כמו שספק אם הוא בן י"ג שנה או לא בודאי שייך חזקה לומר דעדיין לא נעשה גדול והגם. דהוי חזקה העשוי' להשתנות מ"מ הוי חזקה כמו שביאר הש"ש בשמע' ג' דחזקה העשוי' להשתנות הוי חזקה ודוק

ונלענ"ד לומר דלא שייך לאוקמי על החזקה אלא היכא דהספק הוא במציאות הדבר כגון דמספקינן אם הוא בן י"ג שנים או לא או אם הוא סריס או לא וכדומה דהספק הוא האיך הוא הדבר אבל היכא דבהדבר ליכא ספק כלל דאנו יודעין האיך הדבר עומד אך הספק הוא מחמת שאין אנו יודעין האיך לקרות הדבר כגון הכא בתחילת הציהוב שאנו רואין האיך הוא הדבר אך אין אנו יודעין אם מחשבין זאת לקטנה או לגדולה לא שייך לאוקמי על החזקה כיון דבדבר ליכא ספק כלל ודוק. ועוד נראה לתרץ קושיתנו בדרך הפשוט דהתם מיירי לענין קרבן חובה יולדת וזב או כגון שנדר כבר וכיון שכן לא שייך לאוקמי על החזקה דעדיין הוא כשר ולצאת ידי חובתו דאדרבה נעמיד האדם על החזקה דעדיין הוא מחויב ודוק

אך בעיקר קושיתנו סתירת דברי רש"י ז"ל דמכמה מקומות משמע דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד לחומרא מן התורה ומהסוגיא דחגיגה (דף ד') מבואר מדברי רש"י ז"ל שם דבטומטום ספק איש ספק אשה אין מחייבין אותו בראי' מספק הי' נלענ"ד לחלק ולומר דלא שייך לומר ס"ד לחומרא אלא דוקא בזה האופן דהספק הוא לא באיש המחויב אלא בדבר החיוב כגון אם ספק חלב ספק שומן דהספק הוא בהדבר דהגברא בודאי בר חיוב הוא על חלב אך הספק הוא דיכול להיות שהחתיכה הוא שומן לכן נאמר דכמו שאסור לאכול חלב ודאי כמו כן אסור לאכול ספק חלב נמי דהאיסור דודאי חלב נשתרבב כ"ב במקצת על חתיכה דספק חלב אבל אם הספק הוא לא על הדבר אלא על האדם גופי' הוא הספק אם הוא בר חיוב או לא כגון הכא דספק איש ספק אשה דאם היא אשה הרי היא פטורה מראי' א"כ אין שייך לחיובי מספק משום דעל אשה ליכא חיוב כלל אפילו ודאי וכש"כ ספק ולא דמי היכא דהספק הוא בהדבר והגברא בודאי בר חיוב דהתם שייך למימר דעל ספק חלב נמי מוזהר כמו בודאי חלב אך דהאיסור דספק הוא קיל מודאי דלא מלקינן לי' עלה אבל אם הספק הוא אם הוא בעצם בר חיובי יכול להיות דלא הוי בר חיוב כלל ולא שייך לחיובי מספק ודוק היטב

אך סברתנו זו תלוי בהחקירה דהא דאמרינן דספק איסור ג"כ אסור מטעם ס"ד לחומרא ווי נימא דעל ספק איסור איכא ג"כ אותו האיסור ש״ש על ודאי האיסור אך באופן קל כגון על ספק חלב איכא איסור מעין חלב ועל ספק נבילה איכא איסור מעין נבלה או נימא דאיסור דס"ד לחומרא הוא איסור מיוחד ואינו שייך לאותו האיסור שיש על הדבר בודאי והנה אם נימא כצד הא' דעל ספק איסור איכא איסור מעין אותו האיסור של הודאי איסור אמרנו שפיר דלא שייך לומר דהיא חייבת בראי' מספק משום ספקא דאורייתא לחומרא משום דדלמא היא אשה לא שייך להטולי עלי' חובת ראי' אפילו מטעם ספק אבל אי נימא דס"ד לחומרא הוא איסור מיוחד יכולין לומר נהי דאשה פטורה מראי' אבל מ"מ בדינא דס"ד לחומרא היא מחויבת וכיון דיש עלי' ספק שמא הוא איש לכן מוטל עלי' הדין דס"ד לחומרא וחייבת בראי' ודוק. והנה מלשון דברי רש"י ז"ל בקידושין (דף ע"ג) שהבאתי לעיל וז"ל על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא משמע קצת מזה דעל ספק איסור איכא מעין אותו האיסור שיש על הודאי איסור וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל לפי זה דמספק אין יכולין לחייב טומטום בראי' דהכא כ"ע יודו דס"ד לקולא ודוק

והנה בסברתנו זו שאמרנו דלא שייך לומר ס"ד לחומרא אלא היכא דהספק הוא על הדבר אם הדבר הוא דבר איסור או לא אבל היכא דהספק הוא על האדם אם הוא בר חיוב כגון אם ספק אם הוא בר ישראל או עכו"ם לא שייך לומר בזה ס"ד לחומרא משום דאם הוא עכו"ם כמו שאין מחויב בכל התורה כן אינו מחויב נמי על האיסור דס"ד לחומרא הקשיתי על הש"ש שמע' א' פר' ג' על מה דהקשה על הרמב"ם ז"ל דסבירא לי' דס"ד לקולא מן התורה מיבמות (דף פ') מהא דאיתא שם דאם אכל חלב מבן י"ג עד י"ח ונולדו בו סימני סריס דסבירא לי' לרב דנעשה סריס למפרע וחייב מלקות והקשה הש"ש לפי שיטת הרמב"ם דס"ד לקולא היכי מחייב מלקות הא בשעה שאכל חלב הי' ספק אם הוא בר חיוב וס"ד לקולא והי' מותר לאכול ומה לי דאח"כ אגלאי מלתא למפרע דהי' גדול אבל בשעה שאכל הי' ספק ורשאי לאכול ע"כ קושיתו. אבל לפי דברינו לעיל תקשה זאת ג"כ אליבא דהרשב"א דנהי דסבירא לי' דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת זאת הוא דוקא בעלמא היכא דהספק הוא בהדבר אם הוא דבר איסור או לא בזאת סבירא לי' דס"ד לחומרא אבל הכא דהספק הוא אם הוא קטן או גדול לא שייך לומר דאסיר משום ספיקא דאורייתא לחומרא משום דאם הוא קטן כבו שאין עליו חיוב הודאי איסור חלב כמו