שמחת החג עז

לחייבו מספק אמרינן דמחזיקין מפטור לפטור מפטור קטן לפטור אשה ואמרינן דאין אתה יכול לחייבו מספק אבל בעלמא סבירא לי' שפיר דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא כמו שמוכיח הר"ן ז"ל, והתוס' דפירשו דקושית הש"ס הוא משום דלא לייתי חולין בעזרה הוא משום דאזלי לטעמייהו שם בביצה דפליגי על רש"י ז"ל וסבירא להו דאין מחזיקין מאיסור לאיסור לכן פירשו הכא הטעם דבלא קרא הי' טומטום פטור מראי' משום דלא לייתי חולין לעזרה. והנה הגם דכבר ביארתי בסימן ו' דלא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אלא היכא דהאיסור השני חל באותו הרגע ממש שנסתלק האיסור הראשון כגון באיסור נבלה ואמ"ה דהאיסור נבלה חל באותו הרגע ממש שנסתלק האיסור דאמ"ה וכן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק דמאותו הרגע שנסתלק האיסור דא"א חל האיסור דיבמה לשוק לכן אמרינן דאע"ג דנסתלק האיסור הראשון אעפ"כ אין אנו יכולין להתירו עתה משום ספק איסור השני ואין אנו יכולין להוציאו מחזקת האיסור שהי' עד הנה אבל היכא דהאיסור השני חל עליו בעוד שהי' האיסור הראשון עליו נמצא דהאיסור השני חל רק בספק כיון דכל זמן שהאיסור הראשון עוד עליו לא שייך חזקה כלל ואח"כ כשנסתלק האיסור הא' האיך נוכל לומר דנוקמי על החזקה ולהוי ודאי איסור כיון דלא נתחדש עתה שום דבר באיסור השני ועד עתה לא הי' אלא בספק איסור מהיכא תיתי עתה לעשותו ודאי וא"כ הכא נמי כן כיון דאפילו בשעה שהי' קטן נמי הי' טומטום ואז בודאי לא הי' הפטור טומטום אלא מספק ומהיכי תיתי עתה להיות הפטור דטומטום פטור בודאי ודוק

אך אי משום קושיא זאת היו יכולין לחלק ולתרץ דלא דמי דסברתנו לא נאמרה אלא באיסורין שדבר אחד שייך להיות אסור משום שני איסורין נמי והרבה נ"מ יש מזה שאסור בשני איסורין כגון אם איסור טרפה חל על איסור אמ"ה ממילא איסור החלב של בהמה נמי משום איסור טרפה וגם לענין מלקות שאם התרו בו משום שני האיסורין שחייב שני פעמים מלקות וכדומה לכן שייך לומר סברתנו כיון דבשעה שחל עליו האיסור לא נאסר אלא מספק משום איסור זה אין יכולין אח"כ כשנסתלק האיסור הראשון לעשותו לודאי איסור כדביארנו אבל הכא בפטור ראי' דאין שום נ"מ אם פטור מראי' מטעם אחד או משני טעמים לכן כשהי' קטן לא שייך לומר דהפטור טומטום חל עליו מספק כיון דאין אנו מתחשבין עתה כלום עם הפטור של טומטום כיון דסוף כל סוף פטור עתה משום קטן לכן יכולין לומר דאח"כ כשנעשה גדול שייך לומר שפיר דמעמידין אותו על חזקת פטור שהי' מקודם כיון דרש"י ז"ל סבירא לי' דמחזיקין מאיסור לאיסור אך באמת כל זה ליתא דהא כבר ביארנו בסימן ו' דלא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אלא באחד משני האופנים או דהאיסור השני פועל על האיסור הראשון שיתארך או באופן שהאיסור הא' והאיסור הב' נלקחין עכ"פ מסבה אחת כגון אמ"ה ונבלה אבל היכא שהם איסורים מיוחדין ואין להם שום שייכות בהדדי לא אמרינן בגונא זה מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הכא נמי לא שייך לומר מחזיקין מפטור לפטור דפטור קטן ופטור אשה אין להם שום שייכות זה לזה ולכן פסקינן באו"ת סי' י"ז הל' ב' דטומטום חייב בציצית וג"כ בכל מצות עשה שהזמן גרמא מספק ולא מוקמינן לי' על חזקתו ודוק

והי' נלענ"ד לחלק ולומר דדברי רש"י ז"ל לא סתרי אהדדי דנהי דרש"י ז"ל סובר דס"ד מן התורה לחומרא היינו דוקא באיסור לת"ע דאי אמרינן לקולא יעבור על האיסור בקום ועשה אבל באיסור עשה דשב ואל תעשה הוא אי נימא לקולא בזה אמרינן דס"ד לקולא לכן בקדושין ובחולין וביבמות דיעבור על האיסור בקום ועשה סבירא לי' דס"ד לחומרא אבל הכא אם לא יקיים מצות ראי' הוא בשב וא"ת סבירא לי' דספיקא דאורייתא לקולא ודוק ויהי' נפשט בזה ספקא דהפר"מ במה שנסתפק בסי' י"ז ס"ק ב' באשל אברהם הא דטומטום חייב מספק במצות עשה שהזמן גרמא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ונ"מ אם יכול להוציא אחרים דמחויבין מדאורייתא דאם נאמר דמדאורייתא מחויב משום ס"ד לחומרא יכול להוציא אחרים דמחויבין מדאורייתא אבל אם נאמר דלא מחויב מספק אלא מדרבנן אינו. יכול להוציא אחרים דמחויבים מדאורייתא וכתב דאפילו למאן דסבירא לי' ס"ד לחומרא מן התורה אבל הכא יכול להיות דמודה הכא דמדרבנן משום דהכא יעבור בשוא"ת ועיי"ש ולפי דברינו יחלקו רש"י ותוס' ז"ל דרש"י דסבירא לי' בעלמא דס"ד לחומרא והכא סבירא לי' דלקולא מוכרחין לחלק ולומר דהכא שאני משום דשוא"ת הוא אבל התוס' דנדחקו לפרש דטעמא דהי' פטור מראי' הוא משום דאינו יכול להביא קרבן משום חשש דחולין בעזרה משמע מזה דאי לאו הכי היו מחייבין אותו מספק הרי לך בהדיא דגם היכי דעובר בשב וא"ת נמי אמרינן דס"ד לחומרא מה"ת ודוק

אך לפי דברי הש"ש בשמע' א' פ"ד דספיקא דאורייתא אי לחומרא מה"ת או רק מדרבנן הוא מחלוקת בין אביי ורבא בחולין (דף י') עיי"ש דאביי סובר דס"ד לקולא ורבא סובר דס"ד לחומרא ליכא ראי' מדברי רש"י ז"ל כלל לספיקו של הפר"מ דהא דמפרש רש"י ז"ל כאן דמספק אין יכולין לחייבו הוא משום דהש"ס אזיל כאן אליבא דאביי כמו שמוכח שאביי משני על פרכת הש"ס דשם הלכך פירש רש"י ז"ל דפרכת הש"ס הוא דמספק אין יכולין לחייבו דס"ד לקולא אבל למאן דסובר דס"ד לחומרא דהיינו לרבא וכמו שסובר רש"י ז"ל בעלמא יכולין לומר שפיר דאין חילוק בין אם יעבור על הספק איסור בקום ועשה או בשוא"ת וליכא ראי' מרש"י ז"ל כלל לספק הפר"מ אבל מ"מ מדברי התוס' ז"ל מוכח שפיר דליכא חילוק דהא הוכחנו דהתוס' סבירא להו הכא דס"ד לחומרא אע"ג דכאן הוא בשוא"ת הרי דאפילו בשוא"ת נמי ס"ד מה"ת לחומרא ודוק. והנה לפי דברי הש"ש דבס"ד לחומרא מה"ת הוא מחלוקת בין אביי ורבא יסתלקו הראיות שהבאתי לעיל מסוגיא דיבמות (דף פ"ח ע"ב) מדברי רש"י דשם ומחולין (דף כ"ב ע"ב) דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד מה"ת לחומרא ולפי דברי הש"ש דרבא סובר דס"ד לחומרא ליכא ראי' כלל דהתם ביבמות קאי שם רש"י ז"ל על דברי רבא שם מתיב רבא מנין וכו' וגם בחולין שם הם דברי רבא אמר