שמחת החג עה

כצד החקירה שהספק הוא דין טומאה בפני עצמו ולא משום דאמרינן שנטמא לא שייך למימר כן אלא היכא דמטמאין לו באמת אבל היכא דאיכא ספק אחד דלא נתן בו הדין לומר. ס"ט ברה"י טמא א"כ לא מטמאינן לי' וכיון דלא מטמאינן לי' א"כ נשאר באמת ס"ס אם הוא טמא או לא דאפילו בעלמא בס"ס דאע"ג דמטמאינן נמי אמרינן דהס"ס נשאר אך מ"מ טמא משום דגזה"כ הוא דספק יש לו דין טומאה בפני עצמו אבל הכא דלא נוכל לומר בי' דינא דס"ט טמא משום ספק אחד וכיון דלא נתן בו דינא דס"ט ברה"י טמא ולא נוכל לטמאותו בודאי יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ מאיזה כח אתה בא לטמאו משום דלמא באמת נטמא ועל זה הוי ס״ס ודוק

ובזה יהי' ניחא לי מה שנתקשיתי בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מהל' טומאת מת הל' י"א וי"ב בבור שמטילין לתוכו נפלים והפילה שם אשה נפל ואינו ידוע אם הפילה דבר המטמא או לאו דספיקו טהור הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם וכתב שם הרמב"ם הטעם דספיקו טהור משום דספק טומאה אינו אלא מדבריהם לכן אזלינן כאן להקל וכתב הראב"ד דזהו שבוש דמ"מ מדרבנן אזלינן להחמיר אם הטעם הוא משום דהוי ס"ס ספק אם הפילה דבר המטמא ואפילו הפילה דבר המטמא ספק אם גררוהו חולדה או לא והוי ס"ס לכן טהור. וראיתי להמהרימ"ט שהקשה על הראב"ד הא בספק טומאה ברה"י אפילו בס"ס נמי טמא והקושיא הזאת נראה דקשה ג"כ על הרמב"ם דהא אע"ג דסבירא לי' דספיקא דאורייתא מן התורה לקילא מ"מ יודה בס"ט ברה"י דטמא הוא מדאורייתא דילפינן מסוטה כמו שמוכח כמה וכמה סוגיות הש"ס דהוא דאורייתא וא"כ למה מקילינן כאן בספקא אלא ודאי דקושית מהרימ"ט לא קשיא כלל משום דמוכרחין לומר דלא שייך כאן כלל לומר דינא דס"ט ברה"י טמא כמו שכתב התוס' על האי סוגיא בפסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה ספק גררוהו שכתבו וז"ל וא"ת האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו ספיקא אחת טהור ואי ברה"י מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתנן כל הספקות וספיקי ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל פירוש ועל ספק כהאי שאינו ספק השקול לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא משום דעדיף משאר ספקות והוי ספק הרגיל וקרוב לודאי עיי"ש וא"כ נסתלקה קושית המהרימ"ט על הראב"ד דהכא לא שייך לומר ס"ט ברה"י טמא כדמבואר בתוס' ואעפ"כ הקשה דמ"מ יהא טמא משום ספיקא דאורייתא לחומרא דסובר הראב"ד דגם בספק שאינו שקול ג"כ שייך לומר ספיקא דאורייתא לחומרא כמו שאבאר אי"ה לקמן לכן פירש הראב"ד דהוי ס"ס ולקולא אבל הרמב"ם נראה דלא רצה לומר כדברי הראב"ד דטהור משום ס"ס משום דהוא סובר דלא הוי ס"ס מהטעם דחקרנו למעלה האיך יהי' הדין בס"ס שספק אחד יהי' מאותן שלא נתן בהן הדין לומר ס"ט ברה"י טמא אי נדון כס"ס או רק כספק איסור יסבור הרמב"ם דלא דיינינן לי' רק כספק איסור בלבד משום דנהי דעל הספק שמא גררוהו חולדה לא אמרינן ס"ט טמא אבל על הספק אם הפילה דבר המטמא או לא אמרינן בזה דס"ס ברה"י טמא וממילא מחזקינן דהפילה דבר המטמא ולא נשאר אך הספק דגררוהו חולדה א"כ לא מצי הרמב"ם למימר הטעם דטהור משום ס"ס ומפרש הרמב"ם הטעם משום דכיון דס"ד מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא לכן מקילינן כאן אפילו מדרבנן כמו שאבאר לקמן אבל הראב"ד סובר כצד חקירתנו דדיינינן לי' כס"ס לכן כתב הטעם משום ס"ס ולא כתב טעם הרמב"ם משום דקשה לי' דעכ"פ מדרבנן צריך להיות לחומרא ולא זכיתי להבין מה שכתב שם הכ"מ על דברי הראב"ד עיי"ש ודוק

ומה שסובר כאן הרמב"ם דהגם בספק איסור אמרינן בכל מקום דמדרבנן לחומרא ובספק זה מקילינן אפילו מדרבנן הטעם פשוט דכמו דאין אנו אומרין בו ס"ט טמא ברה"י כמו שכתב התוס' משום דלא הוי ספק השקול דיותר מסתבר דגררוהו חולדה מטעם זה לא נאמר בו ס"ד לחומרא נמי דכיון דכל הספקות אינן אלא מדבריהן והראב"ד סבירא לי' דס"ד לחומרא אמרינן ג"כ אפילו בספק שאינו שקול נמי ונראה דאזלי לטעמייהו במאי דפליגי בסוף הל' כלאים פ"י הל' כ"ז בבגד שאבד בו חוט צמר דכתב שם הרמב"ם תקנה שיצבענו הבגד שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד ואם אין מכירין אפילו לאחר צביעה מותר דשמא נשמט החוט דכיון דספק איסור מהתורה לקולא והשיג שם הראב"ד דמ"מ מדרבנן יהא אסור דספק איסור מדרבנן לחומרא וכתב שם הרדב"ז דטעמא דהרמב"ם הוא משום דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דנשמט משום דאין מכירין אותו לאחר צביעה אבל הראב"ד סובר דאעפ"כ גם בספק זה אזלינן לחומרא מדרבנן. נמצא דשיטת הרמב"ם והראב"ד עולות בקנה אחד כאן בטומאת מת והל' כלאים דהיכא דהוי ספק שאינו שקול דהרמב"ם סובר דכיון דס"ד לחומרא הוא רק מדרבנן לא אמרינן בזה ספקא דאורייתא לחומרא אבל הראב"ד סובר דאפילו בספק שאינו שקול נמי אמרינן בזה ס"ד לחומרא ודוק. וטעמא דהראב"ד דבספק שאינו שקול הגם דלא אמרינן בי' ס"ט ברה"י טמא אעפ"כ נאמר בו ס"ד לחומרא הוא פשוט משום דבס"ט ברה"י דטמא הוא משום ודאי ואכן זהו חדוש גדול דהגם דהוא ספק אעפ"כ מחליטין שהוא ודאי טמא לכן לא אמרינן זה רק בספק השקול ולא בספק שמסתבר יותר להיתר אבל בס"ד דאמרינן לחומרא דאסור לא מפני שאנו מחליטין שהוא ודאי אסור דהא באוכל ספק חלב אין חייב חטאת אך דאנו רק חוששין לצד האיסור ולא מפני שאנו מחליטין כן לכן סובר דלחשוש לאיסורא צריכין ג"כ אפילו היכא דהספק אינו שקול כ"כ כיון דעכ"פ רוב לא הוי ודוק. וגם להרמב"ם אנו מוכרחין לומר כן דהרי אנו רואין דמה שהרמב"ם מיקל בספק שאינו שקול הוא רק מהטעם דס"ד לחומרא הוא מדרבנן אבל אי הי' מדאורייתא לא הי' מיקל אפילו בספק שאינו שקול נמי ומאי שנא בס"ט ברה"י דטמא דהוא מדאורייתא לא אמרינן בספק שאינו שקול אלא ודאי מוכרחין לחלק כמו שכתבתי ודוק: