שמחת החג עד

דרבנן קאמר דאפילו לדידהו נמי צריך להיות טהור משום דרה"ר מפסקת ומברר דגם קודם כשהי' ברה"י הי' חי ודוק. כן נלע"ד לומר לדברי הרשב"א ז"ל ודעמי' דסוברים דר"ש לית לי' כלל דינא דס"ט ברה"י טמא

ובדברינו אלה היו יכולין קצת לישב מה שהקשו התוס' בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א על מה שפירש רש"י ז"ל בע"ז (דף ע' ע"א) במאי דפליגי ר"א ורבנן בהנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואינו יודע אם נכנס לאותה שדה אם לא דר"א מטהר דהוי ספק ביאה וחכמים מטמאין ומפרש רש"י ז"ל דאיירי בשדה מלאה טומאה דליכא אלא ספק אחד דאי נכנס לאותה שדה בודאי נטמא ואין הספק אלא אם נכנס לאותה שדה דחכמים מטמאים כיון דליכא אלא חדא ספיקא ור"א מטהר משום דהוי ספק ביאה ולא ספק מגע ועל ספק ביאה לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא ומשמע מרש"י ז"ל דאי הוי ס"ס גם חכמים יודו דטהור והקשו עליו הא מתניתין מפורשת בטהרות פ"ו מ"ד דכל הספקות וס"ס שיכולין להרבות ברה"י טמא עיי"ש ויכולין לומר דהנה הא דאמרינן דגם ס"ס ברה"י טמא צריכין להבין מאי טעמא דהא ס"ט גמרינן מסוטה ובסוטה ליכא אלא ספק אחד ומאי שנא מכל התורה כולה דמקילין בס"ס דהא ס"ס לא גרע מרוב וברוב לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא ומאי שנא ס"ס דאמרינן בי' ס"ס ברה"י טמא. ואמרתי בזה ואח"כ מצאתי שכונתי תה"ל לדברי ההפלאה דלעולם לא ילפינן מסוטה אלא ספק אחד ולא ס"ס והא דאמרינן דגם בס"ס ס"ט ברה"י טמא משום דכיון דעל כל ספק שאנו מסופקין אמרינן ס"ט טמא והוי כודאי נמצא דלא נשאר לעולם כ"א ספק אחד והוי כמו ס"ס נגד חזקה דאמרינן ביו"ד סי' ק"י דלא מהני ס"ס משום דאמרינן דכל ספק וספק שאנו מסופקין מעמידין אותו על החזקה ונמצא לעולם דליכא אלא ספק אחד וכל ספק מוקמינן על חזקתו ולא דמי לרוב דאיכא רוב בפעם אחת נגד חזקה אבל בס"ס כל ספק שאנו מסופקין הרי איכא חזקה נגד הספק וכמו כן הכא נגד כל ספק איכא האי דינא דס"ט ברה"י, טמא ודוק. והנה סברא הזאת לא שייך למימר אלא אי נימא דס"ט דטמא הוא משום דמחזקינן דמציאות המעשה הי' כן שנטמא אבל אי נימא דמציאות המעשה נשאר בספק אלא דכן דין התורה דספק נטמא נמי טמא א"כ אי איכא ס"ס צריך להיות דטהור משום דעל ס"ס לא נתנה התורה הדין דס"ט ברה"י טמא דהיכא גמרינן מסוטה והתם ליכא אלא ספק אחד ובשלמא אי אמרינן דס"ט דטמא הוא משום דמחזקינן שנטמא נמצא דלעולם לא הוי כ"א ספק אחד דעל כל ספק שאנו מסופקין אמרינן דטמא פירוש דמציאות המעשה הי' כן ואח"כ כשאנו מסופקין על הספק האחר אמרינן ג"כ הכי נמצא דלעולם ליכא אלא ספק אחד דעל ספק הראשון אמרנו כבר דלאו ספק הוא אבל אי אמרינן דהספק נשאר בספקותו א"כ כשיש עוד ספק הוי ס"ס ועל ס"ס לא נתן הדין דס"ט ברה"י טמא ודוק א"כ ע"כ מוכרחין לומר לפי סברא זו דמתניתין דכל הספקות שנוכל להרבות דטמא ברה"י סוברת דהא דאמרינן דס"ט ברה"י טמא היינו משום דמחזקינן שנטמא ואנן דקיי"ל כרבנן דמתניתין דהמסוכן שהבאתי לעיל דהוכחתי דסבירא להו דס"ט דטמא הוא דינא בפני עצמו ולא משום דאמרינן דנטמא לכן פירש רש"י ז"ל דבס"ס כ"ע סוברים דטהור דהיינו ע"פ הלכה ודוק

והנה בסי' ק"י איכא מחלוקת בין הש"ך והט"ז אי איכא ג' ספקות נגד חזקה דהט"ז סובר דאפילו יהי' אלף ספקות נמי מוקמינן על החזקה כדביארתי והש"ך סובר דאי איכא ג' ספקות נגד חזקה לא מוקמינן על החזקה מוכרחין לומר דסברת ההפלאה הוא אליבא דהט"ז דאי אליבא דהש"ך צריך להיות דג' ספקות ברה"י טהור ובמתניתין קתני בהדיא דאפילו יותר מג' ספקות נמי טהור ורוב אחרונים פליגי על הש"ך וסברת הש"ך לא זכיתי להולמו עיי"ש בסי' ק"י ודוק

והנה בב"ב שם (דף נ"ה ע"ב) פירש שם הרשב"ם ז"ל טעמא דר"א דמטהר משום דהוי ס"ס ספק נכנס לאותה שדה או לא ואפילו נכנס ספק הגיע למקום הטומאה או לאו ורבנן דמטמאו משום דסבירא להו דלא הוי אלא ספק אחד אם הגיע למקום הטומאה או לאו דמה לי שדה אחת ומה לי ב' שדות עיי"ש והקשו שם התוס' ז"ל דמשמע דאילו הי' ס"ס גם רבנן היו מטהרי והא תנן דכל הספקות וס"ס שיכולין להרבות ברה"י טמא עיי"ש

ונלע"ד לישב דברי הרשב"ם בהקדם מה שנסתפקתי הא דאמרינן ס"ט ברה"י טמא ודאי אפילו בספק ספיקא האיך יהי' הדין אם יהי' ס"ס אך ספק אחד מהס"ס יהי' כזה דלא אמרינן בי' האי דינא דס"ט ברה"י טמא כגון ספק ביאה לר"א דלא אמרינן בי' ס"ט ברה"י טמא וכדומה גם לרבנן נמי כמו שאבאר לקמן האיך דיינינן לי' אם נימא דלא הוי כ"א ספק איסור דנהי דאיכא ס"ס אבל על ספק אחד שייך לומר ס"ט ברה"י טמא וממילא דיינינן לי' כודאי ולא נשאר כ"א ספק השני דלא שייך לומר בי' ס"ט טמא או נימא כיון דסוף כל סוף לא נוכל לטמא בודאי משום הספק השני א"כ לא אמרינן בכגון זה כלל הדין דס"ס טמא אפילו בספק הב' וא"כ דיינינן לי' כס"ס והנפקא מינה בזה דאם דיינינן לי' כספק איסור הרי ספיקא דאורייתא לחומרא ואפילו לשיטת הרמב"ם והראב"ד דמדאורייתא לקולא אבל עכ"פ מדרבנן לחומרא אבל אי נימא דהוי ס"ס הוי לקולא אפילו מדרבנן נמי ודוק

ונראה לכאורה דתליא בחקירתנו דחקרנו למעלה אי ס"ט דטמא הוא דמחזקינן שנטמא או דהספק יש לו דין בפני עצמו אי נימא דס"ט דטמא הוא משום דמחזקינן שהוא כן שנטמא יש בו צד לומר דהוי רק ספק איסור ולא ס"ס משום דעל ספק השני מחזקינן שהי' כן בודאי ולאו ספק הוא הגם דנוכל ג"כ לומר דמ"מ כיון דלא נוכל לטמאו משום ספק השני לא נתנה התורה כלל הדין להחזיק בו שנטמא אפילו בספק הראשון ששייך בי' הדין דס"ט ברה"י טמא אבל מ"מ יש בו צד לומר דאע"ג דעל הספק הא' לא נוכל לומר ס"ט טמא אבל על הספק הב' דנוכל לומר בו הדין דס"ט טמא אמרינן בי' אבל אם נאמר