שמחת החג עא

דלא נתגרשה יותר משנתגרשה אך הטעם דמוקמינן על החזקה הוא משום דאמרינן דכיון דהוא ספק אם היא א"א או לאו אין יכולין להוציאה מספק מהדינין שהיו לה עד עתה וכיון דעד עתה הי' לה דינין דא"א אין יכול הספק דנתגרשה להוציאה מחזקתה הקודמת והוי כמו אין ספק מוציא מידי ודאי בכל מקום וכל זה לא שייך אלא בכל הספקות כגון ספק נתגרשה וכדומה דהא דרוצין להוציאה מחזקתה הקודמת הוא משום צד הספק לכן אמרינן דמשום ספק אין יכולין להוציא מהודאי שהי' לה עד עתה אבל בספק טומאה ברה"י דביארנו דהא דטמא הוא משום דספק יש לו דין בפני עצמו נמצא דמה שמטמאין אותו לאו משום צד הספק בלבד דלמא נטמא אך טמא ממנפ"ש דהאיך שיהי' בין נטמא ובין לא נטמא אפילו קמי שמיא גליא שלא נטמא אבל כיון דאנן לא ידעינן מזה ואנן מספקינן בזה טמא דספק בעצמו טמא נמצא דלפי זה לא מהני שום חזקת טהרה דמה לי שהי' טהור עד עתה אבל עתה נטמא בודאי והוי כמו נגע בודאי שרץ דאמרינן דטמא הגם דעד עתה טהור הי' כן הוא בספק נגע בשרץ דספק נגיעה הוי מעשה הטומאה כמו ודאי נגיעה כיון דבאמת הוא ספק אם נגע בשרץ אם לאו ודוק

ואל תקשה לך לומר דהא ניחא למ"ד דמכשיר בה פוסל בבתה דסובר דחזקה לאו בירור הוא אלא למ"ד דהמכשיר בה מכשיר בבתה הרי סובר דחזקה בירור הוא כיון דמחזיק לי' דהבועל הי' כשר דמכשיר בבתה נמצא דהכא ליכא ספק כלל לא קשיא מידי משום דכבר ביארנו דהגם דסבירא לי' דהוי בירור עכ"פ לא הוי בירור בעצם אך הבירור נולד מהדין דכיון דאין אנו יכולין להוציא מחזקתו הקודמת משום ספק נמצא דמחזקינן אותה דהוי כשרה א"כ ע"כ מוכרחין לומר דהבועל הי', כשר וזה לא שייך לומר אלא היכא דשייך לומר דמשום צד הספק אין יכולין להוציא מהדין הקודם אבל הכא דלא שייך לומר כן וכדביארנו דהא אין מוציאין אותה מחזקתה הקודמת משום ספק וכדביארנו א"כ ממילא לא שייך לומר בירור דלא נטמאת ודוק

ובדברינו אלה שכתבנו בהא דספק טומאה ברה"י טמא הוא דין טומאה בפני עצמו ולא משום דאמרינן דמציאות המעשה היתה כן שנטמא יהיו מובנים דברי התוס' בב"ק (דף י"א ע"א) ד"ה דאין מקצת שליא. דהקשו שם לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד משמע דאם הי' מקצת שלי' בלא ולד לא היינו חוששין ה"ד אי ברה"ר אפילו בחד ספיקא נמי טהור ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא ותירץ דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה לכן בחד ספק אסורה ובתרי היתה מותרת וכונתם דהדין דספק טומאה ברה"י טמא לא נתנה אלא לענין טומאה ולא לענין איסור ולכאורה תקשה כיון דסוף כל סוף לענין טומאה אמרינן דהוי' יולדת משום דספק טומאה ברה"י טמא א"כ לענין איסור נימא דלהוי אסור אף דהדין דספק טומאה טמא לא נתנה לענין איסור אבל עכ"פ להוי כמו בחזקת האם דמהני, לבת אע"ג דבתה אין לה חזקה אך אמרינן דכיון דמכשרינן האם מוכרחת גם הבת להיות כשרה א"כ הכא נמי כיון דעל ענין טומאה דיינינן לה כיולדת א"כ לענין איסור להוי לה דינא דיולדת אבל לדברינו דאמרנו דהגם דנאמר דספק טומאה ברשוה"י טמא אעפ"כ מציאות המעשה נשאר בספק אך דספק בעצמו יש לו דין טומאה ניחא הכא משום דאמרינן דמאי דמטמאין לה לאו משום דמחזקינן לה כיולדת ודאי אך דנשאר במציאות הספק אם היא יולדת אך דספק בעצמו טמא לכך לענין איסור על בעלה נשאר ספק ספיקא וס"ס מותר באיסורין ודוק

איברא דיש כמה ראיות בתוס' דהם לא סבירא להו כסברתינו אך סבירא להו דהא דאמרינן דס"ס ברה"י טמא הוא משום דמחזקינן דהמעשה כך הי' דנטמא, ראי' א' יש מתוס' דנזיר (דף נ"ז ע"א) ד"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם והקשו דא"כ כל א' מהם יביא קרבן טומאה ודאי דספק טומאה ברה"י טמא ודאי ותירצו דלא גמרינן מסוטה אלא היכא דאפשר להיות כגון בסוטה שיכול להיות שנטמאת אבל היכא דסתרי אהדדי כגון הכא דאי אפשר להיות ששניהם טמאים לא אמרינן בכהאי גונא ספק טומאה ברה"י טמא וסברא זו דסתרי הדדי לא שייך למימר אלא אי נימא דהא דס"ט ברה"י טמא הוא משום דמחזקינן לי' דנטמא לכן היכא דסתרי הדדי כגון הכא דנטמא רק א' ואי אמרינן כאן ס"ט ברה"י טמא אתה מוכרח לטמאות שניהם וא' מהן ודאי טהור לכן לא אמרינן כן אבל אי נימא דהוי דין טומאה בפני עצמו הא דטמא ס"ט ברה"י א"כ אמאי לא נאמר ג"כ הכא דשניהם טמאין ואין כאן תרתי דסתרי כלל דהא שניהם מונחין תחת הספק כמו בספק ממזר דמותר בממזרת ובת ישראל כאחת ולא הוי תרתי דסתרי ודוק. ע"כ משמע מתרוצו של התוס' דסוברין דס"ס ברה"י טמא משום דמחזקינן לי' דנטמא. אך לכאורה לסברתנו דספק טומאה יש לו דין בפני עצמו דטמא נשארה קושית התוס' אמאי לא יביאו כל א' מהם ודאי קרבן טומאה דהא טמא ודאי ותירוץ של התוס' לא שייך לסברתנו זאת כדביארנו אך לסברתנו זאת נראה דלא קשיא כלל קושית התוס' דכיון דביארנו דספק טומאה דטמא ברה"י הוא דין בפני עצמו ולא משום דאמרינן דנטמא יכולין לומר דעל טומאה כהאי אין הנזיר מגלח כלל עלי' דנהי דהוי טמא ודאי להתחייב באוכל קדשים או נכנס למקדש אבל עכ"פ טומאת מת לא הוי דהא דין טומאה בפני עצמו היא דהתוס' שהקשו סוברים כפי שיטתם דהא דאמרינן דספק טומאה ברשה"י טמא הוא משום דאמרינן דנטמא לכן הכא דראינו שנזרקה ביניהם חתיכת מת אי אמרינן דטמאין שניהם בודאי משום דינא דס"ט ברה"י טמא הטעם הוא משום דמחזקינן לכל א' וא' דנטמא לכך פרכי שפיר דיביאו כל א' קרבן טומאה בודאי וע"ז תרצו שפיר דכיון דתרתי דסתרי דאין יכולין להחזיק כל א' מהם שנטמא לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא אבל אי נאמר דספק טומאה דטמא ברה"י הוא דין טומאה בפני עצמו לא קשיא כלל קושית התוס' כדביארנו דטומאה