שמחת החג ע

באילן גופי'. והנה התירוץ שאמרנו דלא שייך לאוקמי האילן בחזקתו דלהני לפירות משום דלגבי אילן גופי' ליכא נפקותא משום ערלה לא שייך לתרץ כן אלא אי נימא דהאיסור פירות לא תלוי באילן כלל אלא דהאיסור ערלה הוא בפירות גופי' אבל אי נימא כצד הב' של חקירתנו דהאיסור ערלה הוא באילן גופי' דהאילן אסור בג' שנים הראשונים לפירות קמה וגם נצבה קושיתנו עוד ביתר שאת אמאי לא מוקמינן האילן גופי' על החזקה דהוא קודם ג' שנים ואין אנו צריכין לומר עתה דלהני חזקת האילן לפירות דכיון דהאילן גופי' הוא באיסור וא"כ להני חזקתו לעצמו ודוק

ונראה דחקירתנו הוא מחלוקת של רש"י ז"ל ותוס' דהנה בקדושין (דף ל"ח ע"א) אמרינן שם בגמרא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג וכו' וכן לערלה בשתים עיי"ש ופירש שם רש"י ז"ל דערלה בשתים הוא מה שאין היתר לאיסורו ואיסורו איסור הנאה אבל אין איסורו איסור עולם דמותר לאחר ג' שנים והנה שם בתוס' ד"ה וה"ה הקשו משום ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר עיי"ש ואמאי הוי היתר לאיסורו. ונראה דרש"י ז"ל ור"ת יפלגו בהחקירה שחקרנו דרש"י ז"ל סובר כצד חקירתנו דהאיסור ערלה הוא באילן גופי' ולא בפירות לכך סובר רש"י ז"ל שפיר דאיסור ערלה נחשב דיש היתר לאיסורו דהאילן אסור לפירות רק לג' שנים אבל לאחר ג' שנים ניתר אבל ר"ת סובר דהאיסור ערלה לאו באילן אך בפירות גופי' הוא א"כ סובר שפיר לפי שיטתו דאיסור ערלה נחשב דאין היתר לאיסורו משום דפרי שנאסר לערלה אסור לעולם ואין לו היתר כלל. והנה כבר אמרנו דסברתינו דלא שייך לומר דחזקת האילן יהני לפירות משום דעל האילן גופי' ליכא שום איסור לא שייך לומר אלא דאם נאמר דהאיסור רכיב על הפירות ולא על האילן וכיון דביארנו דשיטת רש"י ז"ל לא כן היא אך סבירא לי' דהאיסור ערלה הוא באילן גופי' א"כ נשאר קושיתנו על רש"י ז"ל אמאי לא נוקמי האילן על חזקתו דהוי פחות מג' שנים היכא דהספק הוא באילן גופי' ולהוי ודאי ערלה ושייך שפיר לאוקמי האילן על חזקתו כיון דרש"י ז"ל בעצמו סבירא לי' דהאיסור הוא באילן גופי' ודוק

ונראה לתרץ בהקדם מה שכבר אמרתי לתרץ על הא דהקשו אמאי אמרינן דספק טומאה ברשוה"י טמא אפילו נגד חזקת טהרה ואמאי לא מוקמינן אחזקה דהא מסוטה לא מצינן למילף זאת דאין לה חזקת כשרות דקנוי וסתירה מרע חזקתה, ונראה דיש לחקור הא דאמרינן דספק טומאה ברה"י טמא אם הטעם הוא דטמא משום דמחזקינן לי' שנטמא ואע"פ דליכא שום סברא דנטמא מלא נטמא אעפ"כ גזרת הכתוב הוא דמחזקינן לי' שנטמא או נימא דבאמת הוי ספק אם נטמא אם לא ולא מחזקינן לומר שנטמא אך הגזה"כ הוא דהספק הוא בעצמיות טמא כמו בספק ממזר דמותר לישא בת ישראל לא משום דמחזקינן לי' דכשר דהא מותר לישא ג"כ ממזרת אך כך הוא הדין דספק ממזר מותר בבת ישראל כמו כן יכולין לומר דספק טומאה ברה"י דטמא לאו משום דמחזקינן לי' דנטמא אך כך דינא יש לספק נטמא דטמא כמו ודאי נטמא וזהו דין טומאה בפני עצמו דהספק בעצמו טמא ודוק. ונראה לי להביא ראי' לצד הב' של חקירתנו ממחלוקת של ר"ש ורבנן במס' טהרות פ״ו מ' א' דאיתא שם המסוכן ברה"י והוציא לרה"ר והחזירו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רשות הרבים מפסקת פירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דר"ש פליג אתנא קמא דסובר דאף שנגע בו בפעם הראשון שהי' ברשוה"י ספיקו טמא סבירא לי' לר"ש דרה"ר מפסקת דכיון דאח"כ כשהי' ברה"ר ונגעו בו טהורין משום דמחזקינן לי' לחי א"כ איך יהי' מעיקרא כשהי' ברשה"י מת ולכאורה תקשה לימא ר"ש איפכא דכיון דבתחילה כשהוא ברה"י טמא משום דמחזקינן לי' למת א"כ ג"כ אח"כ כשהוא ברה"ר נמי יהי' טמא אך ע"ז תירץ שפיר הש"ש בשמע' ד' פ"ד דר"ש אזיל לשיטתו כפי המבואר בריש נדה דר"ש לית לי' דינא דספק טומאה ברה"י טמא ודאי וסבירא לי' דאינו טמא אלא משום ספק אבל דינא דספק טומאה ברה"ר טהור אית לי' לכן סובר שפיר דכיון דברה"ר טהור משום דמחזקינן אותו לחי א"כ גם קודם כשהי' ברה"ר הוא טהור משום דודאי מכריע את הספק כיון דאתה מטמא ברשה"ר משום ספק עכ"ד. אבל לענ"ד קשיא לרבנן מאי טעמייהו דלדידהו דסבירא להו דינא דספק טומאה ברה"י דטמא ודאי אמאי לא נימא כיון דמחזקינן אותו למת א"כ איך אח"כ חי אלא ודאי משום דאמרינן דהא דמעיקרא דטמא לאו משום דמחזקינן אותו למת אלא דכן הוא הדין דספק נמי טמא לכן אח"כ ברה"ר יכול להיות דטהור דספק טומאה ברה"ר נמי טהור ואין כאן שום סתירה כמו בספק ממזר דמותר בבת ישראל וממזרת כאחת מן התורה וליכא למיפרך ממנפ"ש אם הוא ממזר לאסור בבת ישראל ואם הוא כשר לאסור בממזרת משום דהא דמותר בבת ישראל וממזרת לאו משום דמחזקינן לי' לכשר או לפסול אלא כך דינא דספק ממזר כן הוא ממש בספק טומאה הא דטמא ברה"י או דטהור ברה"ר לאו משום דמחזקינן לי' דנטמא או לא נטמא אלא דנשאר בספק אך כך דינא דספק דטמא ברה"י וטהור ברה"ר ודוק. כך נראה לענ"ד לומר. וזה נראה לי דוחק לתרץ ולומר דטעמא דרבנן דמטהרי ברה"ר הוא משום דכיון דגם ברה"י טהור ודאי אין ודאי דרה"י מכריע את הודאי דרשוה"ר כמו שמשמע מהש"ש טעמא דרבנן משום דהא הוי ניחא אי הוי ודאי דרה"ר ורה"י כאחד אבל הכא כיון דודאי דרה"י בא קודם ואז ליכא ודאי דרה"ר כנגד ודאי דרה"י ומחזקינן לי' שמת א"כ אמאי טהור ברה"י ולפעד"נ כמו שכתבתי ודוק

והשתא דבאנו לסברא זו דהא דטמא ברה"ר הוא דין בפני עצמו ולא משום דאמרינן דנטמא ניחא בזה מאי דהי' קשיא לן אמאי אמרינן דספק טומאה ברה"י טמא אפילו נגד חזקת טהרה הא מסוטה לא מצינו למילף והשתא ניחא שפיר דזאת כבר ביארנו דחזקה לא הוי דין בירור בעצם כגון בספק נתגרשה וספק לא נתגרשה ליכא בירור