שמחת החג סה

התוס' לחלק בין שחיטה לזריקה. נראה לו דוחק להרמב"ם לחלק כן אבל לפי דבריו שפירש דבמסקנא דכהן העובד הותרה לו טומאת התהום מיירי מתניתין דקתני נטמא טומאת התהום הציץ מרצה בטומאת כהן ולא בטומאת בעלים לפי זה מר בר ר"א דאמר לא שנו וכו', וכן לפי דמסקינן שם דאמר לא תימא דנודע לאחר זריקה הוא דמרצה אבל וכו' קאי נמי אמתניתין וא"כ מר בר ר"א מיירי לא בטומאת בעלים אלא בטומאת כהן א"כ לא קשיא כלל מה שהקשו התוס' מסוגיא דנזיר וכן לא יקשה מהתוספתא דמפורש דאי נודע קודם זריקה דנדחה לפסח שני דלא קשיא ולא מידי דהסוגיא דנזיר וכן בתוספתא מיירי שם בטומאת בעלים וכיון דגמירי להו מהלכה כן היתה ההלכה דהידיעה גורמת הטומאה כמו שביארתי לעיל לכן אם נודע לו קודם הזריקה אין הקרבן נרצה אבל מר בר ר"א דמיירי בכהן העובד דטעמא דהותרה לו טומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ כמו שמפורש במתניתין ואי משום ריצוי ציץ ביארנו לעיל דבאמת הוי טמא כטומאה ידועה אך כאן הציץ מרצה יכולין לומר דכיון דאפילו לא נודע נמי נחשב לטמא אעפ"כ הציץ מרצה מה לי דנודע נמי הציץ מרצה ונהי דכיון דנודע אין לו לכתחילה להקריב אבל מ"מ בדיעבד הציץ מרצה דמה לי נודע ומה לי לא נודע מ"מ טמא הוא ונהי דאין הכרח לומר כן דנוכל לומר כדקס"ד דגם בזה איכא חילוק בין נודע ללא נודע אבל מ"מ ליכא קושיא כלל אי נימא דגם בנודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה מהסוגי' דנזיר ומהתוספתא דהכא שאני ושאני ואין דמיון כלל זה לזה כדביארנו בעזהי"ת. ואתי פסקי הרמב"ם לפי זה כמין חומר דפ"ו דנזירות ובהל' ק"פ דשם מיירי בטומאת בעלים לא הזכיר הרמב"ם כלל דטעמא דטומאת התהום דטהור הוא משים ריצוי ציץ אך כתב דדבר זה מפי הלכה ולכן פסק שם דדוקא בנודע לו לאחר זריקה הוא דנרצה הקרבן בין בנזירות כן פסק וכן בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"ב וי"ג משום דפסק כהסוגיא דנזיר (דף ס"ג) וכהתוספתא דנזיר ופסחים פ"ו עיי"ש דקתני בהדיא דאם נודע קודם עשיית הפסח שנטמא בטומאת התהום דנדחה לפסח שני אבל בפ"ד מהל' ביאת מקדש דשם מיירי בכהן העובד כתב שם האי טעמא דלכך הותרה בכהן העובד טומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ וג"כ כתב דאפילו נודע לו קודם עבודה נמי הורצה הקרבן משום דפסיק כמר בר ר"א וכדמסיק שם הש"ס בפסחים דאפילו נודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה וסובר הרמב"ם דמר בר ר"א לא אמר כן אלא בכהן העובד אבל בטומאת בעלים לא דלא יפלוג על מתניתין דנזיר וגם על התוספתא ושפיר איכא לחלק בין טומאת בעלים לטומאת כהן כדביארנו דטומאת בעלים דטהור הוא מהלכה וכן היתה ההלכה דאי נודע קודם זריקה טמא משום דידיעה גורמת הטומאה אבל אי נודע לאחר הזריקה נמצא דבשעת זריקת הקרבן הי' טהור אבל בטומאת כהן דטעמא דמרצה הוא משום ריצוי ציץ בזה ליכא לחלק בין נודע קודם זריקה לנודע לאחר זריקה דמ"מ טמא הוא והציץ מרצה כן גם בנודע קודם זריקה דהציץ מרצה אך ואת פסק דאם נודע קודם זריקה דהציץ מרצה בדיעבד אבל לכתחילה אסור להקריב משום דאף דהציץ מרצה אבל מ"מ לטמא נחשב לכן אסור לכתחילה להקריב ודוק ואתי פסקי הרמב"ם לפי זה שלם ויפה ודוק

ובזה שביארנו יהי' ניחא מה דהקשינו לפי דברינו דאף דפסקינן דבנודע קודם זריקה דאין הקרבן נרצה מ"מ פוסק הרמב"ם שפיר בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"א דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך דיכול לעשות לכתחילה הפסח אף דנודע לו קודם שחיטה משום דהתם מיירי בספק נטמא וספק ידיעה הוי כלא נודע והקשינו דא"כ מאי מקשי הש"ס דפסחים במאי דרצה לומר דמר בר ר"א סובר דאם נודע לו קודם זריקה דאין הציץ מרצה מהברייתא דהמוצא מת מאי קושיא דמר בר ר"א מיירי דאי נודע לו שנטמא ודאי טומאה לכן סובר דאין מרצה אבל הברייתא מיירי דנודע לו רק ידיעת ספק לכן אפילו בנודע לו קודם הקרבה יכול להקריב דידיעת ספק הוי כלא נודע אבל לפי דברינו לעיל דהא דאמרנו דספק ידיעה הוי כלא נודע כלל הוא דוקא אי אמרינן דהא דטומאת התהום טהור הוא משום דההלכה כך היתה דנחשב לטהור כל זמן שלא נודע לו שנטמא בזה שייך לומר דאף דיש לו ידיעת הספק שנטמא מ"מ כל זמן שלא נודע לו בודאי הוי כלא נודע אבל אי אמרינן דטעמא דהקרבן נרצה בטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ ביררנו לעיל דספק ידיעה וודאי ידיעה דין אחד להם דאי בנודע לו שנטמא קודם זריקה דאין הציץ מרצה כן גם אפילו דנודע לו רק הספק שנטמא ג"כ אין לו להקריב כן ביארנו לעיל בטיב טעם א"כ לא קשיא כלל דשפיר פריך הש"ס על מר בר ר"א מהברייתא דהמוצא מת וליכא לשנויי דמר בר ר"א מיירי בנודע לו שבודאי נטמא לכן אין מרצה אבל הברייתא מיירי בנודע לו רק ידיעת ספק כיון דביררנו דמר בר ר"א קאי על המתניתין דמיירי באותו טומאת התהום שהציץ מרצה וכדקתני בהדיא במתניתין דטעמא הוא משום ריצוי ציץ וכן מר בר ר"א נמי מיירי בהכי כדקאמר מרצה ולא מרצה דמשמע דלכך טהור משום ריצוי ציץ וכמו שהארכנו לעיל א"כ כיון דאמר דאם נודע לו קודם זריקה שנטמא אין הציץ מרצה אתי לפי זה דלאו דוקא שנודע לו בודאי שנטמא אלא אפילו בנודע לו שהוא ספק טמא בטומאת התהום נמי דינא הכי כיון דטעמא הוא משום ריצוי ציץ כמו שביארנו וא"כ תקשה שפיר מהברייתא דהמוצא מת הגם דהתם מיירי בספק נטמא אבל מ"מ כיון דטעמא משום ריצוי ציץ מה לי ספק ומה לי ודאי דלטעמא דריצוי ציץ אין חילוק בין ידיעת ודאי לידיעת ספק וא"כ אמאי קתני בהברייתא דאף דנודע לו קודם עשיית הפסח דיכול לעשות פסח לכתחילה הא נודע לו קודם ודוק להכי מסיק שם הש"ס אלא אי אתמר הכי אתמר דמר בר ר"א סבירא לי' דאפילו נודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה ודוק

אך לכאורה לפי דברינו דמר בר ר"א דסובר דטעמא דמרצה בטומאת התהום משום ריצוי ציץ הוא דוקא בכהן העובד אבל לא בטומאת בעלים וכמו שביארנו א"כ מ"מ תקשה מאי קושיא על מר בר ר"א דאמר דבנודע קודם זריקה דאין מרצה מהברייתא