שמחת החג סד

דמ"מ ספק לו אם נטמא ואם נטמא הרי הוא טמא גם עתה קודם שנודע לו בבירור וכיון דספק לו הוי ככל ס"ד לחומרא ואסור להקריב הקרבן ודוק

נמצא לפי זה דאי נימא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי דציץ הוי ספק ידיעה כודאי ידיעה ואי נימא דנודע קודם זריקה דאין הציץ מרצה כן גם בנודע בספק דאין הציץ מרצה

והנה מתניתין דפסחים (דף פ' ע"ב) דמיירינן בה קתני שם בהדיא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי ציץ דקתני שם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה הרי דמטעם ריצוי ציץ אתינן עלה אבל מסוגיא דנזיר (דף ס"ג) מוכרחין לפרש דלא משום ריצוי ציץ דהתם מיירי בנזיר שנטמא אם סותר נזירותו או לא ואי נימא דטומאת התהום הוי טומאה גמורה אך דהחדוש הוא דהציץ מרצה מאי שייך ריצוי ציץ לנזירות דריצוי ציץ שייך רק בקרבנות אבל לא לנזירות ואי נימא דהוי טומאה ככל טומאה צריך לסתור נזירותו ולמנות מחדש וכיון שגלתה התורה דטומאת התהום טהור בנזיר מוכרחין לומר דלאו משום ריצוי צין הוא אך דהלל"מ היתה דכל זמן שלא נודע שנטמא הוי טהור דהידיעה גורמת הטומאה לכן אינו סותר נזירותו ודוק. וגם שם בנזיר לא מפורש כלל דטעם דטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ וכיון דנזיר ועושה פסח בחד הלכתא גמירי להו צריכין לכאורה לומר דגם הא דטומאת התהום טהור לעושה פסח הוא ג"כ לאו משום ריצוי ציץ אך דהוי טהור ממש לזה ונמצא לכאורה דסוגיא דנזיר סותר להסוגיא דפסחים ובאמת אין סברא לומר דטומאת התהום הציץ מרצה אפילו בפסח משום דריצוי ציץ לא שייך אלא היכא דהפסול הוא בקרבן גופי' דנטמא הבשר והדם או אפילו בטומאת הגוף אך בכהן העובד דכהן העובד נטמא זהו ג"כ הוי פסול בקרבן גופי' אבל בטומאת בעלים דכשהבעלים נטמאו והם אינם עוסקים בהקרבן כלל מאי שייך ריצוי ציץ הא הפסול לא הוי בקרבן גופי'. והנה באמת הרמב"ם ז"ל אינו מזכיר הטעם דטהור בטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ לא בפ"ו מנזירות ולא בפ"ו מהל' קרבן פסח רק כתב. דבר זה הוא הלכה מפי הקבלה אך בפ"ד מהל' ביאת מקדש דשם מיירי בכהן העובד שם מזכיר הטעם דטהור הוא משום דהציץ מרצה משמע ג"כ כסברתנו דלא שייך ריצוי צין לא בנזיר ולא בפסח עיי"ש. אבל מ"מ תקשה מסוגיא דפסחים דהתם מפורש דטומאת התהום דטהור בפסח הוא משום ריצוי ציץ ודוק

והנה ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בפסחים (דף פ' ע"א) על הך מתניתין דהפסח שנזרק דמו וראיתי שהוא מפרש מתניתין דנטמא בטומאת התהום דהציץ מרצה מיירי בטומאת כהן ולא בטומאת בעלים ומשמע מזה דהרמב"ם סובר דעד כאן לא קאמר מתניתין טעמא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי ציץ משום דמתניתין מיירי בטומאת כהן אבל בטומאת בעלים לא הוי מטעם ריצוי ציץ אלא כדאמרן דטומאת התהום טהור לגבייהו דאי לאו הכי למה דחק להרמב"ם ז"ל לפרש דקאי על כהן העובד בטומאת הגוף ולא בטומאת בעלים בפשיטות טפי. איברא דמכל הסוגיא דפסחים שם (דף פ' ופ"א) משמע שם להיפוך מפירוש הרמב"ם דמיירי בטומאת בעלים ולא בטומאת כהן אמאי דבעי שם רמב"ח בכהן המרצה בקרבנותיהן אי הותרה לו טומאת התהום וכיון דאיבעי' לי' בכהן העובד אי מרצה אי לא משמע מזה דמתניתין דקתני דמרצה מיירי בטומאת בעלים ולא בטומאת כהן ומשמע מכאן דגם בטומאת בעלים שייך ריצוי ציץ והאיך מפרש הרמב"ם ז"ל מתניתין להיפוך ממה שמשמע שם כל הסוגיא ומוכרחין לומר דהרמב"ם סבירא לי' כיון דבנזיר מוכרחין לומר דטומאת התהום דטהור טעמא לא משום ריצוי ציץ הוא וכיון דפסח ונזיר בחדא הלכתא גמירי להו א"כ מצד הסברא צריכין לומר דגם בפסח ג"כ לאו משום ריצוי ציץ ובפרט לפי הסברא שביארנו לעיל דטומאת בעלים דאינן מביאין קרבן לאו פסול הוא בגוף הקרבן אלא הוי פסול מצד אחר וממילא לא שייך ריצוי ציץ בטומאת בעלים אך כל זמן דמספקא להו אי בכהן העובד איכא דינא דטומאת התהום היו מוכרחין לאוקמי מתניתין בטומאת בעלים ולמימר דטעמא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי ציץ ולמדחק ולומר דהגם דנזיר ופסח, בחדא הלכתא גמירי להו אעפ"כ דינין מחולקין הם אבל לפי האמת דפסקינן דגם בכהן העובד איכא דינא דטומאת התהום וכדמסיק בש"ס שם בפסחים את"ל דכהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום וכדרך הרמב"ם לפסוק כאת"ל ומפורש בירושלמי בפ"ט מנזירות הל' ב' (דף מ"ד) דפוס ראם דהטעם דכהן העובד בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום הוא משום שנאמר לכם בין לו ובין לעובד שלו וכיון שכן תו לא צריכין למדחק דמתניתין מיירי בטומאת בעלים ולמימר דטעמא דטומאת בעלים הותרה בטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ דיכולין השתא לומר שפיר דכיון דנזיר ועושי פסח בחדא דינא גמירי ובנזיר כבר הוכחנו דהא דהותרה לו טומאת התהום לאו משום ריצוי ציץ בפסח ג"כ הכי דטומאת התהום הותרה ממש בפסח ודמפורש במתניתין דטעמא הוא משום ריצוי ציץ מיירי בטומאת כהן דהותרה לו ג"כ טומאת התהום ולא מהלכתא אך דילפינן מילפותא יכולין לומר דכיון דלא נאמר בו בפירוש אך דילפינן מילפותא דלכם כדמפורש בירושלמי נהי דמרצה אבל הוא מטעם ריצוי ציץ אבל טומאת בעלים בין דנזיר ובין דעושי פסח הוא משום דטומאת התהום הותרה לו לגמרי דנחשב לטהור ודוק

וארוח לי' להרמב"ם בפירוש זה לתרץ קושית התוס' ושאר מפרשים את סתירת הש"ס דנזיר ופסחים דהכא מסיק הש"ס אלא אי אתמר הכי אתמר דאפילו נודע קודם זריקה מרצה ובנזיר מפורש דקודם גלוח לר"א וכן לרבנן קודם זריקה סתר הכל וגם בתוספתא פ"ו מפורש כן דבנודע קודם זריקה אינו יכול להקריב הקרבן ולמימר דסוגיות דנזיר ודפסחים חלוקות אהדדי אין יכולין לומר כן דא"כ למה חזר הש"ס ממאי דרצה שם לומר דמר בר ר"א סבירא לי' דנודע קודם זריקה דאין הציץ מרצה דפריך לי מברייתא דהמוצא מת אדרבה לסייע לי' ממתניתין דנזיר ומהתוספתא דפסחים ונזיר דמפורש שם דבנודע קודם עשיית הפסח דנדחה לפסח שני והתרוצים שתרצו