שמחת החג סג

טומאה והתוס' מפרש שם שאפילו לא טבל נמי אין לו חזקת טומאה דבידו לטבול עיי"ש. ועוד לפי דברינו לא תקשי ולא מידי דהא ביארנו דכל הסברא דטמא הוא משום דאי נטמא בטומאת התהום באמצע ימי טומאתו הראשונה עדיין נשאר עליו טומאה הראשונה שהיא טומאה ידועה וזה לא שייך לומר כן אלא היכא דנטמא בשני' בעוד שהטומאה הראשונה עליו קיימת בתוקפה דהיינו עכ"פ קודם הזאת שביעי אבל אם הוזה עליו בשביעי ג"כ דקלשה טומאתו וכש"כ שטבל ג"כ דלא מחוסר אלא הערב שמש ולא הוי אלא טבול יום ואפילו קודם טבילה נמי כיון דבידו לטבול חשיב ג"כ קלשה טומאתו דעכ"פ לא הוי טומאתו עתה אלא כטומאת שרץ ואז אם נטמא בפעם שנית וצריך מחדש הזאת ג' וז' אז בודאי אין שייך לומר דמטעם טומאה הראשונה הוא וא"כ טמא עתה רק משום טומאה השני' וטומאה השני' היא טומאת התהום לכן טהור לפסח ודוק. וממילא נסתלקה ראיתו דלא מטעם חזקה הוא דאפילו מוקמינן על החזקה שטמא אבל מ"מ באיזה טומאה נטמא בטומאת התהום וטומאת התהום טהור לפסח אבל אם נטמא בששי דאז טמא משום טומאה הראשונה דהיא טומאה הידועה לכך טמא לפסח ודוק

ונחזור עתה לבאר ולתרץ מה שהקשינו לפי דברינו דהרמב"ם פסק דבנודע קודם הזריקה טמא ולא מרצה דהיינו כדרצה שם הש"ס בפסחים לומר כן אליבא דמר בר ר' אשי דנודע קודם הזריקה לא מרצה תקשה למה פסק כן הרמב"ם הא הש"ס מסיק שם דמר בר ר"א סבירא לי' בהדיא דאפילו נודע קידם הזריקה נמי הציץ מרצה ולא אמר מר בר ר"א לעולם כן דלא מרצה וא"כ למה פסק הרמב"ם כדס"ד דהש"ס. ועוד תקשה על דברינו שאמרנו דאפילו אנן דפסקינן דנודע קודם הזריקה דלא מרצה אעפ"כ נוכל לפסיק כהברייתא דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך דיכול לעשות הפסח וביארנו משום דהתם הוי ספק כדמפרש הרמב"ם ז"ל שמא לא נגע וספק ידיעה הוי כלא נודע כלל לכן יכול לעשות הפסח א"כ מאי מקשי הש"ס על מר בר ר"א בס"ד דאומר דנודע קודם זריקה דלא מרצה מהאי ברייתא דהמוצא מת דטהור לפסח דמשמע לכתחילה מאי קושיא הא מר בר"א מיירי בנודע שנטמא בודאי והאי ברייתא מיירי בנודע שנטמא בספק דהוי כלא נודע כלל לכן יכול לעשות הפסח ודוק

ונראה לתרץ את כל זה בהקדם לבאר את דברי הרמב"ם ז"ל שלא ביארנו עוד כל צרכו דתקשי עוד לפי דברינו מהרמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' דהנה זאת תרצנו שפיר דלא קשיא כלל דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ מה שכתב בהל' י"ב וי"ג ומה שכתב בפ"ו מהל' נזירות דדוקא שנודע לאחר הקרבה מרצה אבל נודע קודם הקרבה לא ובהל' ק"פ שם הל' י"א כתב דאפילו נודע קודם נמי טהור לפסח וביארנו דלא תקשה משום דשם מיירי בידיעת ספק דהוי כלא נודע כלל אבל מ"מ תקשה לדברינו מהרמב"ם דפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' דשם פסק בפירוש שאפילו נודע שנטמא קודם זריקה נמי טהור בטומאת התהום וז"ל הרמב"ם שם כהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אעפ"י שהוא מזיד עיי"ש. הרי דברי הרמב"ם ברור דאפילו נודע קודם הקרבה נמי טהור שהציץ מרצה והכס"מ כתב שם דפסק כלישנא בתרא דפסחים דאפילו נודע קודם הציץ מרצה והקשה שם הכס"מ דהכא משמע דכשר רק בדיעבד והתם בהלכות ק"פ משמע דאפילו לכתחילה שוחט הפסח שם בהל' י"א ולפי דברינו קושיתו לא קשי' ולא מידי דהתם מיירי בידיעת ספק והכא מיירי בידיעת ודאי שנטמא אך אדרבה תקשה דהכא משמע דעכ"פ בדיעבד כשר אפילו נודע קודם הקרבה נמי והתם בהל' קרבן פסח הל' י"ב וי"ג בנזירות פ"ו משמע דאם נודע קודם לא מרצה כלל והיא סתירה מפורשת בדברי הרמב"ם דהכא בהל' ביאת מקדש מפורש בהדיא דאפילו נודע קודם שהציץ מרצה והדבר צריך תלמוד

אך לפענ"ד נראה דהנה באמת קשו הסוגיות אהדדי דהכא בפסחים מסיק הש"ס דאפילו נודע קודם זריקה הציץ מרצה והנה בנזיר מסקינן דדוקא בנודע לאחר גלוח אבל קודם גלוח לר"א או קודם הזריקה לרבנן דאין הציץ מרצה דהקרבן פסול וכן מפורש בתוספתא בפ"ו דמסכת פסחים ונזירות והובא ברש"י ז"ל בנזיר שם והתוס' הקשו זאת בפסחים ובנזיר. ונראה דאית לי' להרמב"ם ז"ל דרך אחרת לישב הסוגיות וממילא יהי' מיושב מה שפסק בפ"ד מהל' ב"מ דלא יהי' סותר למה שפסק בהל' ק"פ ונזירות והוא דהנה כבר הבאתי לעיל במה שנסתפקתי בהא דאמרינן דאם נודע קודם הזריקה שנטמא מספק אי נאמר דספק ידיעה הוי ידיעה עכ"פ להכי דהוי טמא מספק או נימא דספק ידיעה לא הוי ידיעה כלל ואמרנו בפשטות דספק ידיעה לאו כלום היא דמ"מ לא נודע לו שנטמא. אבל מ"מ נראה דספק זה תליא באידך ספיקא שנסתפקנו הא דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח אם ההל"מ היתה דכל זמן שלא נודע לו שנטמא טהור גמור הוא לנזיר ועושה פסת דידיעתו היא גורמת טומאתו וכל זמן שלא נודע לו הרי הוא טהור או נימא דהל"מ היתה דעל טומאת התהום הציץ מרצה דבכל מקים הציץ מרצה רק על טומאת בשר ולא על טומאת הגוף אבל בטומאת התהום הציץ מרצה נמי בטומאת הגוף נמצא דמ"מ טמא הוא בטומאת התהום ג"כ קודם ידיעה נמי אך דהציץ מרצה ודוק. והנה אם נאמר דהתורה גלתה דקודם שנודע לא נחשב לטמא כלל דהידיעה היא גורמת הטומאה בזה שייך שפיר לומר כסברתנו דספק ידיעה לאו ידיעה היא כלל ומותר לכתחילה להקריב הקרבן כיון דמ"מ אין לו ידיעה שנטמא וקודם ידיעה ליכא עליו שום טומאה דידיעה גורמת הטומאה אבל אי נימא דגם קודם ידיעה נחשב לטמא אך הציץ מרצה נמצא דטומאת התהום הוי טומאה ככל טומאה יכולין לומר כיון דלמעט בחדוש עדיף כיון דראינו שהקפידה התורה דאם נודע לו הטומאה שלא יקריב דלא רצתה התורה שיקריב בטומאה כן גם בנודע לו הספק טומאה כיון