שמחת החג סב

דטמא עתה משום טומאה ידועה ולא משום טומאת התהום ודוק. וסובר הרמב"ם דזה הוא החילוק בין ירד לטהר ובין ירד להקר דירד לטהר טמא דהגם דטומאת התהום טהור לנזיר היינו דוקא בטהור שנטמא בטומאת התהום אבל הכא לאו טומאת התהום היא אלא טומאה ידועה כדביארנו לכן פי' הרמב"ם ז"ל דירד לטהר טמא משום דמעמידין אותו על החזקה שנטמא ולא תקשה מה שהקשה הש"ש מאי שייך כאן חזקה שנטמא דהא אפילו בודאי נטמא נמי טהור משום דהא דבודאי נטמא נמי טהור היינו דוקא היכא דליכא עלי' כ"א טומאה זו דטומאת התהום אבל היכא דטמא מעיקרא בטומאה ידועה דאם נעמיד אותו על החזקה שנטמא בטומאת התהום לא טמא מחמת טומאת התהום אך מחמת טומאה ידועה כדביארנו לכן שייך שפיר חזקה שנטמא ודוק

ובסברא זו יהי' ניחא נמי החילוק שמשמע שם מדברי התוס' ד"ה כיצד דהא דקתני ירד לטהר מטומאת מת טמא דוקא נקט טומאת מת אבל ירד לטבול מטומאת שרץ הוי כמו שירד להקר דטהור ומוכרחין שם לחלק כן ותקשה לכאורה דאי נאמר כדברי התוס' דטומאת התהום דטהור ניתנה רק לטהור ולא לטמא מה לי שטמא בטומאת מת ומה לי שטמא בטומאת שרץ אדרבא בשרץ הי' לן להחמיר טפי דהא בשרץ ליכא כלל הדין דטומאת התהום אבל לדברינו דביארנו דהא דירד לטהר מטומאת מת דטמא לא משום דדינא דטומאת התהום לא ניתנה לטמא אך טעמא דמילתא הוא משום דאי הי' טמא מעיקרא וקודם טהרתו לגמרי נגע עוד בטומאה אחריתי נשאר עליו טומאתו הראשונה דהוי טומאה ידועה ניחא שפיר החילוק בין הי' טמא מעיקרא בטומאת מת או בטומאת שרץ דלא שייך לומר דנשאר עליו טומאתו הראשונה אלא כגון דטומאה השני' הוא מעין טומאה הראשונה כגון הראשונה היתה טומאת מת והשני' היתה טומאת מת לכן שייך שפיר לומר דכיון דנגע במת נשאר עליו טומאתו הראשונה אבל אי טומאה הראשונה היתה טומאת שרץ וטומאה השני' היתה טומאת מת בזה ודאי אם טבל הגם דלטומאת מת לא מהני אבל לטומאת שרץ שעליו מהני וסלקא ממנו הגם דטומאת מת חמירא אבל מ"מ אין לה שום שייכות להטומאה הראשונה כן נראה לי בפשטות. וא"כ הכא נמי דאי ירד לטבול מטומאת שרץ וספק אם נגע במת בשעת טבילתו אבל זאת בודאי שטומאת שרץ שעליו אזלא ולא נשאר עליו אלא הטומאת מת שנגע בשעת טבילה שהיא טומאת התהום א"כ הוי כמו ירד להקר דטהור ודוק. ובזה נסתלקה נמי ראית הש"ש מהכא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור בשני שמות דהא חזינן דאם הי' טמא בטומאת שרץ לא מוקמינן לי' אחזקתו שנטמא אבל לדברינו ליכא ראי' כלל דנהי דמוקמינן לי' אחזקתו שנטמא אבל מ"מ איזה טומאה היא טומאת התהום ובטומאת התהום טהור אפילו ודאי נטמא לכן אפילו ירד לטבול מטומאת שרץ נמי טהור ולא דמי לירד לטבול מטומאת מת דהכא אי מוקמינן לי' אחזקתו שנטמא טמא משום טומאה הראשונה שהיא טומאה ידועה ודוק

ובזה יהי' ניחא מה שהקשה הש"ש על פי' המשניות להרמב"ם מדברי הרמב"ם גופי' בהיד החזקה בפ"ו מהל' קרבן פסח דהרמב"ם מביא שם דינא דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך אם הי' המת טומאת התהום אעפ"י שטמא לתרומה טהור לפסח וכתב שם הרמב"ם טעמא משום שאפשר שלא יגע וע"כ לא ספק השקול הוא דאי לאו הכי גם לתרומה טהור דספק טומאה ברה"ר טהור ומוכרחין לומר דהרוב נוטה לטומאה אעפ"כ אמרינן דלפסח ונזיר טהור הרי אעפ"י דאיכא רוב לטמא מ"מ מטהרין בטומאת התהום דבטומאת התהום לא מהני רוב לטמא א"כ כש"כ חזקה דלא מהני דרוב עדיף מחזקה וא"כ האיך מפרש שם הרמב"ם דטמא משום חזקת טמא אבל לדברינו ליכא קושיא כלל משום דהא דמטמאינן בחזקה הוא משום דכיון דמוקמינן על החזקה דנטמא נמצא דטמא משום טומאה ידועה דטמא גם לפסח ונזיר אבל הכא נהי דאיכא רוב לטמא אבל מ"מ באיזה טומאה אתה מטמאו בטומאת התהום וטומאת התהום טהור אפילו איכא רוב לטמא נמי כל זמן שלא נתברר לו בודאי ממש שנטמא כדביארנו לעיל לכן טהור ואין כאן שום שייכות למיפרך מרובא וחזקה רובא עדיף ודוק

ומה שהביא שם הש"ש שמע' ה' פ"ב ראי' ברורה דלא מטעם חזקה אתינן עלה מדברי הרמב"ם פ"ו מקרבן פסח הי"ג וז"ל הרמב"ם שם מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני וכו', אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהי' טהור ודאי שרגלים לדבר עכ"ל. וכתב הש"ש שמדברי הראב"ד משמע שמפרש את דברי הרמב"ם דאם נטמא בשביעי אע"ג דלא הוזה ולא טבל הותר אצלו טומאת התהום ואי דמתורת חזקה אתינן עלה א"כ מאי חילוק יש בין ששי לשביעי דודאי כל שלא הוזה וטבל עדיין טומאתו עליו ואפילו לדברי הראב"ד עצמו שפליג על הרמב"ם וסובר דקודם הזאה וטבילה אם נטמא טמא אבל מ"מ מודה דאם נטמא לאחר הזאה וטבילה דטהיר ואי נימא מטעם חזקה מאי שנא דהא מ"מ טמא הוא דצריך הערב שמש עיי"ש

והנה מה שכתב דהראב"ד הבין מדברי הרמב"ם דאם נטמא בשביעי אף קודם הזאה טהור תמיהני מאד לומר כן דזהו דעת הראב"ד דהא הרמב"ם כתב בהדיא בתחילת דבריו והוזה עליו שלישי ושביעי ואי נימא דאף קודם הזאה טהור למה נקט בשביעי ובפשטות דבריו של הרמב"ם משמע דהוזה עליו גם בשביעי ואח"כ נטמא בקבר התהום דהיינו לאחר הזאה וכש"כ לפי מה שהבין שם הכס"מ בדברי הרמב"ם שהרמב"ם מיירי לאחר טבילה נמי אלא דאפילו נימא כפשטות דברי הרמב"ם דמיירי קודם טבילה וכש"כ לדעת הראב"ד דמיירי לאחר הזאה וטבילה רק מחוסר הערב שמש לא קשיא כלל אמאי לא מוקמינן אחזקה שטמא חדא דהא מבואר בנזיר (דף ס"ג ע"ב) דמחוסר הערב שמש אין לו חזקה