שמחת החג נח

דנימא עשה דוחה לת"ע כדביארנו לעיל וע"ז משני ר"א דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה לתו"ע אבל בגמרא דנזיר דאמרינן דהוי שני כתובין משום דלא לכתוב גבי חטאת כלל דהיתר מצטרף לאיסור דהיינו הכתוב דיקדש וכיון דאי לא כתיב גבי חטאת כלל אלא הי' ילפינן מנזיר אז היינו אומרים דמה דההיתר נצטרף להאיסור דהיינו דהי' מחזק רק להאיסור אבל הוא גופי' לא נתהפך להיות איסור וממילא לא שייך כלל קושית הש"ס דנימא עשה דוחה לת"ע משום דבהאי גונא לא אמרינן כלל דעשה דוחה להלת"ע כדברי התוס' לפי ביאורינו והוי כדם מתן ד' שנתערב במתן א' ולא היו צריכין כלל להכתוב דיקדש לכך הוי שפיר שני כתובין הבאין כא' דאין מלמדין ודוק בזה

והנה לפי ביאורינו אשר ביארנו דלא שייך לומר עשה דוחה לת"ע אלא היכא שהעשה במציאותה מכריח לעבור על הלת"ע אבל היכא דהעשה בעצמה אינה מכריחה לעבור על הלת"ע רק מפני סיבות שונות מוכרחין לעבור על הלת"ע בזה האופן לא אמרינן עשה דוחה לת"ע הי' נראה לע"ד לחדש חידוש גדול דהיכא דיש עליו לקיים עשה דהיינו לאכול מצה ואין לו כ"א מצה האסורה דהעשה אינו דוחה ללת"ע משום דהעשה אינה אומרת לו שיאכל מצה האסורה רק שיאכל מצה אך מכיון שאין לו מצה אחרת רק האסורה מוכרח כדי לקיים המצוה לאכול האסורה זאת לא הוי אלא כדבר אחר גורם אבל העשה במציאתה אינו מכריח לעבור על הלת"ע ולא דמי למה שהקשה הרשב"א דאם אמר קונם ישיבת סוכה עלי דידחה עשה דסוכה הלאו דלא יחל דברו משום דהתם אסר עליו מציאות הסוכה נמצא דהעשה דישיבת סוכה מכריח אותו לעבור על הלאו וכן הכי נמי אם נדר קונם מצה עלי נמי שייך קושית הרשב"א ז"ל משום דהתם נמי אסר מציאות המצה אבל היכא דמציאות הסוכה מותרת עליו אך סוכה זו אסורה עליו או מצה זו אסורה עליו בזה לא שייך כלל דינא דעשה דוחה לת"ע לפי ביאורינו ובזאת יהי' ניחא מה שהקשו על הרמב"ם דפסק דאין יוצאין במצת טבל שלא נתקן כל צרכו ואפילו שלא הופרש מעשר עני בלבד הקשו אמאי לא יצא הא טעמא דלא יצא מפורש במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא טבל ופרכינן איסורא דחמץ להיכן אזל ומפרש דאזלא אליבא דר"ש דסבירא לי' דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל ואנן לא קיימ"ל כר"ש בהא א"ל אמאי פסק הרמב"ם בהא דלא יצא. והנה הר"ן מפרש שם על המשנה (ל"ה ע"א) טעם אחר דלא יצא במצת טבל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולטעם הזה הי' ניחא דברי הרמב"ם ז"ל אע"ג דלא פסק כר"ש אעפ"כ סבירא לי' דלא יצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אך האחרונים הקשו למה הוי מצוה הבאה בעבירה נימא דעשה דוחה לת״ע דעשה דמצה דוחה הלאו דאכילת טבל כן הקשו על הר"ן וכן על התוס' דריש לולב הגזול (סוכה דף ל') ד"ה משום דפריך שם התוס' למה לי קרא דלא יצא במצת טבל תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה הקשו ג"כ הא לא הוי מצוה הבאה בעבירה במצת טבל משום דעשה דאכילת מצה דוחה לאו דטבל אבל לפי דברינו ניחא דלא אמרינן בזה האופן עשה דוחה לת"ע משום דהעשה דאכילת מצה אינו מכריח לעבור על הלאו דטבל ודוק. לכן הוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים מצוה כלל אפילו עבר ואכל ואתי שפיר פסק הרמב"ם. ועל קושית התוס' למה לי קרא בפסחים דאין יוצא במצה של טבל הא הוי מצוה הבאה בעבירה לפי ביאורינו לעיל יכולין לומר דהברייתא דמפרשת הטעם משום קרא דבל תאכל חמץ אזלא אליבא דר"א דסבירא לי' דדם של מתן ד' שנתערב במתן א' דינתן במתן ד' ואע"ג דעובר על בל תוסיף מ"מ לא איכפת לי והטעם בודאי משום דדחי עשה דמתן ד' הלאו דב"ת ולא סבירא לי כסברת התוס' דשם ולפי זה שייך ג"כ הכא במצת טבל עשה דוחה לת"ע ולכן צריך למילף מקרא אבל אנן דפסקינן בזה כר"י דדם של מתן ד' שנתערב במתן ב' דיתן במתן א' משום דלא שייך בזה עשה דוחה לת"ע כדביארנו לעיל א"כ ג"כ הכא לא שייך למימר דעשה דוחה לת"ע א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ולא צריכינן לקרא דבל תאכל חמץ לכן פסק הרמב"ם שפיר דלא יצא וגם הר"ן שפיר מפרש טעמא דמתניתין אליבא דהלכתא משום מצוה הבאה בעבירה ולא משום קרא משום דלא קיי"ל כר"ש דאין איסור חל על איסור בכולל ודוק

סימן י

המהרי"ט בתשובה ח"א סי' פ"ב והובא בש"ש שמע' ה' פ"א העלה דמחזיקין מאיסור לאיסור והחזיק יסודו מהא דתנן בסוף נזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה פי' ואינו יודע אם נגע ירד להקר טהור לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר הרי כאן דטומאה קמייתא טהרה ע"י טבילתו במקוה ואעפ"כ מספיקא מחתינן לי' טומאה אחריתא וסותר הקודמין הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת הטומאה טמא והא דבטומאה ידוע אעפ"י שירד להקר טמא היינו טעמא משום דהלכתא גמירי לה בנזיר ועושה פסח ואעפ"כ כשירד לטהר מטומאת מת אמרינן חזקת הטמא טמא עכ"ל והביא שם המהרי"ט עוד ראיות אחדות דמחזיקין מאיסור לאיסור אך אנו לע"ע נשים פנינו לראי' זו ואח"כ אי"ה נאריך בשאר דבריו

והנה הש"ש בשמע' הנ"ל פ"ב דחה ראייתו ומתוך דברו יצא להשיג על פי' המשניות להרמב"ם על המשנה ההיא וגם על דבריו ביד החזקה בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"א וכאשר עם דעתינו העני' לא ירד לעומק דברי הרמב"ם ז"ל ע"כ נאריך בזה. והוא דמשיג שם על המהרי"ט. א' דמהתם לא מוכח דמחזקינן מאיסור. לאיסור אלא משם אחד כגון התם טמא וטמא אבל בדינא דמהרי"ט דשם מיירי מאיסור דא"א לאיסור דיבמה לשוק דשני שמות הן מנ"ל דמחזיקין