שמחת החג נו

כתב הרמב"ם בכלל היכא דמכוון אסור למול לא קשיא דזה דרך ידוע דהרמב"ם אינו מביא להלכה מה שלא כתוב בש"ס ודוק

והנה ראיתו' להמל"מ בפ"י מהל' טומאת צרעת הל' א' ד"ה ומה שכתב רבינו דהקשה מה שכתב הרמב"ם ומותר למצורע לישא מוט על כתיפו ולקשור הסיב על רגלו ואם הלכו הסימני צרעת ילכו ע"כ אמאי לא מפרש הרמב"ם ז"ל דמותר אפילו בפ"ר כדמפרש רבא בשבת. ונראה לי לומר דהנה לפי דברינו דהלת"ע של צרעת הוא על עצם הקציצה משום דלא גרע מנגעים טהורים מוכרחין לומר דהברייתא דמתיר לדבר הרשות באינו מתכוון אפילו בפ"ר לא סבירא לה כן דא"כ אמאי מותר וע"כ מוכרחין לומר דסוברת דעל עצם הקציצה ליכא איסור כלל וכל האיסור הוא רק הטהרה לכן כיון דאינו מכוון לטהר מותר אבל הרמב"ם דפוסק דאפילו בתולש מקצת הנגע נמי עובר בלת"ע לכן לא פסק דמותר אפילו בפ"ר דנהי דהעשה ליכא אבל הלאו עבר משום דהלאו הוא על עצם הקציצה ודוק

והנה אבאר בעהי"ת דברי התוס' בעירובין (דף ק' ע"א) ד"ה מתן ד' שהקשו שם על דברי ר"י שסבירא לי' אם נתערב מתן ד' במתן א' שינתן במתן א' כדי שלא יעבור על בל תוסיף הקשו דליתי' עשה דמתן ד' ולדחי לת"ע דבל תוסיף ותירצו וז"ל ונ"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל ומפשטות דברי התוס' משמע דסברתם הוא דכיון דבא ע"י פשיעה לא נדחה הלאו אבל מאוד קשה הדבר לומר כן דמאן נימא לן דלא נתערב הדם באונס גמור דר' יהושיע לא מפליג בזה כלל בין נתערב באונס ובין נתערב בפשיעה ואם נדייק בדברי התוס' בע"כ נהי' מוכרחין לומר דפשיעה דכתבו התוס' לאו דוקא דהא סיימו בדבריהם משום דהי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו והעיקר הוא כיון דהי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו וע"י מעשה בעלמא איתרמי שמוכרחין לדחות הלאו לא דחי משום דלא דמי לכלאים בציצית

לכן הכא במתן ד' שהי' יכול לקיים בלא דחי' אלא דע"י מעשה ההתערבות מוכרחין לעבור על הלאו דב"ת בזה האופן לא דחי כן נלענ"ד לומרבפשיטות בדברי התוס' דמה דכתבו ,,בפשיעה״ כונתם הוא ע"י מעשה וממקום שבאת מוכרחין לומר כן דכיון דקושיתם היא ממתן ד' ושם ליכא שום נפקותא בין נתערב באונס או בפשיעה דבכל אופן לא דחי ודוק. אך מ"מ צריכין הסבר להבין דבריהם דמה לי מה שהיו יכולין לקיים העשה בלא דחי' אבל סוף כל סוף עתה אין ביכולת לקיים העשה בלא דחי' אמאי לא לדחי. והנה האחרונים הקשו כמה וכמה קושיות על דברי התוס' הללו אך נבאר דבריהם בעזהי"ת בטוב טעם ודעת וממילא יסתלקו כל הקושיות

והנה אקדים איזה קושיות שהביאו האחרונים ז"ל קושיא א' הקשו מזבחים וד' צ"ז) אמרינן שם כל הנוגע בהם יקדש להיות כמוהו כיצד אם פסולה היא הפסל ופריך שם אמאי ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי לת"ע דפסול והא התם נמי בא ע"י פשיעה מה שבלע הכשירה מן הפסולה ואעפ"כ פריך דלדחי אלמא דאף בכי האי גונא נמי דחי. ועוד הקשו מאנוסה דפרכינן בכתובות (דף מ' ע"א) דניתי עשה ולדחי לת"ע דאם אנס ממזרת דישאנה ומאי קושיא הא התם בא ע"י פשיעה אלמא דאף ע"י פשיעה נמי לא דחי. אך קושי' זו יכולין לחלק ולומר דהתוס' לא כתבו אלא היכא דעצם הדחי' בא ע"י פשיעה ובלא פשיעה הי' יכול לקיים העשה בלא דחי' אבל הכא באונס אי לא פשע לא הי' עשה כלל לקיים והעשה גופי' בא ע"י פשיעה בזה האופן ג"כ דחי ולא דמי למתן ד' דהי' יכול לקיים העשה בלא פשיעה אבל הכא בלא פשיעה אי אפשר לקיים העשה אלא דליכא עשה לקיים אבל מ"מ קשה דמאי סברא יש בחילוק זה אבל סוף כל סוף בלא פשיעה לא הי' צריך לעבור על הלאו ודוק

ועוד הקשו דמי יאמר דנתערב הדם בפשיעה דלמא מיירי דנתערב באונס והנה על קושיא זו כבר כתבתי מה שנלע"ד ומוכרחין כן לומר דפשיעה הוא לאו דוקא דהעיקר מה שהי' יכול לקיים העשה בלא דחי' וההסבר של דברי התוס' נלע"ד הוא כן דלא שייך לומר עשה דוחה לת"ע אלא היכא שהעשה במציאותה מכרחת לעבור על הלת"ע כגון גבי כלאים בציצית שאם הי' לו בגד פשתן והעשה מכריחהו לעשות בה תכלת הרי העשה בעצמה מכריחהו לעבור על הלת"ע והוי כמו שהעשה אומר לו שילבש כלאים בזה האופן נתנה התורה גדר הדחי' של עשה דוחה לת"ע אבל אם העשה במציאותה הי' יכול לקיים בלא דחי' אך מפני סיבה חיצונה אירע כך שבקיומה מוכרח לעבור על הלת"ע נמצא שהעשה במציאות גם עתה אינה מכריחו לעבור על הלת"ע כגון הכא גבי מתן ד' שהעשה במתן ד' אינו אומר שגם הדם של מתן א' ינתנו במתן ד' דהעשה ליתן ד' מתנות ליכא גם עתה אלא בדם של מתן ד' אך מפני סיבה חיצונה מוכרח הוא ליתן גם הדם של מתן א' במתן ד' ובזה האופן ליכא דין דחי' של עשה דוחה לת"ע דלא דמי לכלאים בציצית. וזהו כונת התוס' דלא דמי לכלאים בציצית משום דע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו כונתם הוא משום שהי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו וא"כ הרי חזינן דהעשה אינו מחייב לעבור על הלאו דהא יכול לקיים העשה בלא דחי' כלל והא דמוכרח לעבור על הלאו היינו משום דע"י פשיעתו כלומר ע"י מעשיו ולא משום דהעשה מחייב את הדבר בזה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה ודוק

ובזה יהי' ניחא מה שהוכיתו האחרונים מהרשב"א שלא סבירא לי' כהתוס' דהנה הרשב"א הקשה מאם אמר קונם ישיבת סוכה עלי דאסור לישב בסוכה ליתי עשה דסוכה ולדחי לת"ע דלא יחל ותירץ משום דהוי עשה ולת"ע דכל היוצא מפיו יעשה. והקשו דאי סבירא לי' כהתוס' דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה לת"ע א"כ מאי קושיתו אבל לדברינו ניחא נהי דבא ע"י פשיעה אבל סוף כל סוף עתה כשנדר הרי העשה מכריחהו לעבור על הלאו דהא אומר לו שיעבור על הלאו דלא יחל א"כ הוי דמי לכלאים בציצית והתוס' לא אמרו אלא היכא דגם בשעת דחי'