שמחת החג נה

שכונת דברי התוס' הוא דלא שייך לומר עשה דוחה לת"ע אלא היכא שהעשה מקיים בהדבר גופי' שעובר בו הלאו כגון בכלאים בציצית שהעשה גופי' אומר ומצוה אותו ללבוש כלאים או כגון שנפלה לו חייבי לאוין ליבום שהעשה גופי' מצוה אותו לקחת האשה הזאת ליבום אעפ"י שעובר על לת"ע אבל התם במתן ד' שנתערבו במתן א' אפילו לאחר שנתערב איכא העשה ליתן במתן ד' רק הדם שמחויב ליתן במתן ד' והלת"ע עובר בהדם שמחויב ליתן רק במתן א' ועל אותו הדם ליכא לעשה כלל. ואי"ה בסוף הסימן אבאר האיך סברא זו מונחת בלשון התוס' ממש. ולפי דברינו אלה ליכא לקושיתם כלל דהנה כבר בארתי לעיל דכל האיסורין אע"פ שעשה בלי מתכוון דאינו עובר אעפ"כ אין האיסור על הכונה אלא על עצם הדבר כגון מכבה או סחיטה אין האיסור על הכונה לכוון לכבות לא כן הוא אלא האיסור עצם הכבי' ועצם הסחיטה אך אם עשה בלי כונה אעפ"י שנעשה מעשה האיסור אעפ"כ אין לחייבו ואם כבה או סחט בכונה אין החיוב על מה שכוון אלא על עצם מעשה הכבי' על מה שכבה וסחט ודוק. וא"כ הכא נמי לאביי קודם דהדר בי' דפריך שם הש"ס דסבירא לי' דאליבא דר"ש מותר באין מתכוון אפילו בפ"ר א"כ מאי צריך קרא דבשר להתיר מילה בצרעת הא אינו מתכוון וזאת כבר אמרנו לעיל דאף דבצרעת פירש הרשב"א ז"ל דאסור מה שמטהר עצמו ולא הקציצה אבל עכ"פ זאת ביארנו דהאיסור הוא לא הכונה לטהר אלא מעשה הטהרה מה שמטהר עצמו כמו כל האיסורין ואף דביארנו דאליבא דברייתא דיליף מלעשות דאפילו לדבר הרשות מותר מוכרחין לומר דהאיסור הוא הכונה לטהר לא אמרנו זאת אלא לרבא דמוקי הברייתא כר"ש ואפילו בפ"ר דבפ''ר הוי אליבא דרבא המעשה שעושה והמעשה הנולד מהמעשה ההיא כדבר אחד ואעפ"כ מותר לכן מוכרחין לומר דהאיסור הוא רק הכונה אבל לאביי דמוקי הברייתא כר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור והכא התיר הכתוב אין ראי' מכאן דיכול להיות דעצם מעשה הטהרה אסור בצרעת והא דהתיר הכתוב גבי דבר הרשות משום דגזה"כ הוא בצרעת דאינו עובר כ"א בכונה כמו בכל התורה אליבא דר"ש והכא מחוסר כונה ואף דהוי פ"ר משום דלאביי דסובר דלר"ש מותר באינו מתכוון אפילו בפ"ר אלמא דלדידי' לא מחשבין בפ"ר כדבר אחד ודוק. וכיון שכן הכא לאביי הוי האיסור עצם המעשה מה שמטהר עצמו ואף דבלא מתכוון לא עבר אבל אם כוון אין האיסור מה שכוון אלא האיסור הוא מה שעשה הדבר בעצם וכיון שכן לא הוי כלל לת"ע שבא ע"י פשיעה לפי באורי דהכא העשה אומר לו לחתוך הבהרת ונהי דאם לא יתכוון לא יעבור על האיסור אבל מ"מ הכונה גופי' לא אסירא אך אם יכוין אסור לו לעשות מעשה הקציצה והעשה אומר לו לעשות מעשה הקציצה ולעבור על הלת"ע דהא בשעה שכוון אילא לת"ע על הקציצה והעשה אומר לו לעבור על הלת"ע ולמול אותו לכן שייך שפיר עשה דוחה לת"ע דנמצא דבדבר שעבר הלת"ע קיים העשה ודוק. לכן משני' הש"ס שפיר דהכתוב בא להתיר באומר לקוץ בהרת בנו הוא קמכוין ואעפ"כ מותר

וכל זאת הוא דוקא לאביי אבל לרבא דביארנו לעיל דאם נסבור כהברייתא דאפילו לדבר הרשות מותר לקצוץ הבהרת אם לא יתכוון ולרבא אפילו בפ"ר א"כ מוכרחין לומר דכל האיסור הוא הכונה מה שמכוון לטהר א"כ באומר שיכוון לקוץ כדי לטהר ופשטות דברי הש"ס הוא דלאו ברשיעי עסקינן אלא דאומדין דעתו של אב דרחים לי' לבנו ובעל כרחו מחשב לטהר א"כ העשה מצד עצמה אינה מכרחת לעבור על הלת"ע דהעשה אינו מצוה רק לקצוץ הצרעת ולקצוץ הצרעת בלי כונה לטהר ליכא שום איסור לדברינו אלה וכל האיסור הוא רק מה שמכוון ועל לכוון לטהר ליכא עשה כלל ואיך יכול העשה לדחותו והוי ממש כדברי התוס' במתן ד' לפי ביאורינו היכא דבעבירת הלת"ע לא יקיים עשה כלל לא שייך עשה דוחה לת"ע והסברא מצד עצמה נותנת כך דלא שייך בזה האופן עשה דוחה לת"ע. נמצא דלרבא לפי הברייתא אם יכוין לקוץ בהרת דבנו יהי' איסור לאו אפילו דליכא אחר ג"כ ודוק. וכל ההיתר הוא רק אם לא יכוון וא"כ מוכרחין לומר אליבי' דלפי הברייתא הזאת אין צריכין לקרא דבשר כלל דממנפ"ש אם יכוון יהי' אסור ואם לא יכוון אפילו לדבר הרשות מותר אפילו בפ"ר והברייתא דיליף מבשר מוכרחין לומר דפליגא אהך ברייתא וסובר דלדבר הרשות אסור באינו מתכוון לפ"ר ודוקא בלא פ"ר מותר. והמל"מ פ"י מהל' טומאת צרעת מביא ג"כ ספרי דמתיר לדבר הרשות רק אם אינו פ"ר עיי"ש להכי מצריך שפיר קרא דבשר דמותר למול אפילו היכא דאיכא פ"ר בלא מתכוון אבל להרמב"ם דפוסק כהך ברייתא בזה דכל האיסור של קציצת בהרת הוא הטהרה מה שמטהר עצמו א"כ ממנפ"ש ליכא עשה במילה בצרעת דאם יכוון לטהר שם אסור למול אפילו לפי המסקנא לפי ביאורינו לרבא דלא שייך כאן עשה דוחה לת"ע ואם לא יכוון ג"כ לא יעבור על עשה לפי ביאורינו דכל האיסור הוא הכונה וכיון דאינו מכוון אינו עושה האיסור כלל ואפילו בפ"ר דפ"ר לא שייך אלא על המעשה בעצם אבל על הכונה לא שייך פ"ר דאם לא ירצה לא יכוון כדביארנו לעיל באריכות ונמצא דליכא אלא לת"ע דביארנו לעיל דאיכא על עצם מעשה הקציצה דלא גרע מנגעים טהורין או קוצץ מקצת צרעת ועל זה לא איצטריך קרא דבשר משום דעשה דוחה לת"ע בכל מקום ונמצא לפי זה דשפיר פסק הרמב"ם הטעם דמותר משום דעשה דוחה לת"ע. ולפי הרמב"ם שביארנו אתי שפיר מאוד מה דנקט הש"ס בכל מקום גבי עשה דוחה לת"ע כגון מילה בצרעת והתוס' מפרש דלאו דוקא דבמילה בצרעת איכא לת"ע ועשה והא דדחי משום קרא דבשר רק לדוגמא נקט אבל לפי ביאורינו להרמב"ם אתי שפיר דלפי הלכה ליכא במילה בצרעת כ"א לת"ע בלבד אבל עשה ליכא. ולפי זה מתורץ קושיתינו אמאי לא מביא הרמב"ם להלכה דאי איכא אחר ליעבד אחר כדמתרץ הש"ס אליבא דאביי דהא לרבא ג"כ מוכרחין לומר כן דהא בלא מתכוון אפילו לדבר הרשות מותר כדמביא הרשב"א ז"ל תירוץ הרמב"ן אבל לדברינו ניחא דהרמב"ם סובר דלרבא אפילו ליכא אחר ג"כ אסור למול היכא דמכוון וממילא לא הי' יכול הרמב"ם לפרש דהיכא דאיכא אחר למול אחר דיהי' משמע מזה דהיכא דליכא אחר יהי' מותר למהול אפילו במכוון והא ליתא לפי ביאורינו והא דלא