שמחת החג נד

חפירה אעפ"כ יהי' מותר כיון דסוף כל סוף לא מכוון כלל לחפירה וזה אין סברא כלל לומר כיון דמכוון לטלטול וטלטול הוי פ"ר לענין חפירה הוי כאילו כוון ממש לחפירה דהאיך נאמר כן הא סוף כל סוף לא הי' לו כונה זו. כן נראה לי בפשיטות לומר כן ודוק

ולפי זה נראה לי לומר דהא דמשני הכא רבא דלא הוי דבר שאין מתכוין משום דהוי פסיק רישי' ור"ש מודה בפ"ר היינו משום דאע"ג דהרשב"א כתב דהאיסור לא הוי קציצת הנגע בעצמה רק האיסור הוא מה שמטהר עצמו בלי הוראת כהן אבל סוף כל סוף האיסור לא הוי הכונה מה שלטהר את עצמו מכוין אלא עצם מעשה הטהרה מה שמטהר את עצמו אך איסור הטהרה הוי ככל האיסורין שצריכין כונה למעשה העבירה כן הכא צריך ג"כ כונה לטהרה אבל עכ"פ הכונה לא הוי כ"א תנאי באיסור ועצם האיסור הוא מעשה הטהרה מה שמטהר עצמו באיזה אופן שיהי' לכן משני רבא שפיר דלא הוי דבר שאין מתכוון משום דהוי פ"ר ומוכרחין לומר לפי דברינו דרבא יסבור דהאיסור הוא רק מעשה הטהרה ודוק

והנה לפי דברינו זה קשיא לי דהנה לפי הברייתא שם בסוגיא דשבת הנ"ל לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתפו ואם עברה עברה ומפרש רבא אפילו בפ"ר נמי מותר אם לא מכוון לקציצת הצרעת ואליבא דברייתא הזאת נראה דמוכרחין לומר דהאיסור לאו היינו מעשה הטהרה בעצם אלא הכונה במה שמכוון לטהר הוא האיסור דכיון דאפילו לדבר הרשות נמי מותר היכא דאינו מתכוון אפילו בפ"ר וכיון דר"ש מודה בעלמא בפ"ר דאסור אלמא דמעשה ההיתר הנעשית בכונה והמעשה האיסור הנולד ממנה הוי כמעשה אחד וא"כ כיון דהתירה התורה אפילו לדבר הרשות היכא דאינו מתכוון אפילו בפ"ר אלמא דאין מעשה הטהרה דהוא קציצת הצרעת האיסור דהא התורה התירה המעשה בלא כונה דהא התירה לו התורה לישא את המוט על כתיפו אע"ג דודאי יקצוץ הצרעת והוי כאילו קוצץ הצרעת בהדי' ואעפ"כ התירה לו משום דאינו מתכוון אלמא דכל האיסור הוא הכונה מה שמכוון לטהר ולא המעשה בעצמו ודוק. וא"כ לפי זה תקשה לי למה לי לפי הברייתא הזאת קרא דבשר להתיר מילה בצרעת הא אינו מתכוון ובזה לא שייך לשנויי כדרבא לעיל בפ"ר משום דכיון דביארנו דכל האיסור הוא הכונה לטהר וכיון דאין מכוון גם בפ"ר מותר כדביארנו לעיל דעל הכונה לא הוי פ"ר ובאמת הבאתי לעיל דהרשב"א הקשה כעין הקושיא הזאת ביותר פשיטות דכיון דקיימ"ל כהך ברייתא דאפילו לדבר הרשות מותר דאין מתכוון ובפ"ר א"כ למאי צריך קרא דבשר דמאי דמשני רבא לעיל משום דהוי פ"ר הא לפי הברייתא הזאת אפילו בפ"ר מותר לדבר הרשות וכש"כ לדבר מצוה ומשני הרשב"א שם דלדבר הרשית לא התיר הכתיב אלא באינו עושה ממש לשם קציצה דהא מלאכתו הוא עושה דנושא מוט על כתיפו רק ממילא נקצץ הבהרת אבל במילה התיר הכתוב אפילו בקוצץ הבהרת בידים להכי איצטריך קרא וזה התירוץ הוא רק לפי קושיתו שהקשה בפשיטות דהא הברייתא מתיר אפילו בפ"ר לדבר הרשות וכש"כ לדבר מצוה ותירץ שפיר דמלעשות לא ילפינן היכא שקוצץ הבהרת בידים. אבל לפי דברינו שאמרנו לעיל דהיכא דהאיסור הוא הכונה אז מותר אפילו בפ"ר לכולי עלמא היכא דאינו מתכוון לא שייך תירוצא דהרשב"א ז"ל דכיון דסוף כל סוף ביארנו דלפי הברייתא הזאת כל האיסור הוא הכונה לטהר א"כ למה לי קרא למשרי מילה בצרעת פשיטא דמותר כיון דאינו מתכוון ודוק

אך הנה הרשב"א ז"ל מביא שם עוד תירוץ בשם הרמב"ן על קושיתו דלא בא קרא דבשר אלא להתיר אפילו מתכוון לטהר בפירוש דאומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון ולפי זה מיושב ג"כ קושיתי דהכתוב מתיר אפילו במתכוון בפירוש לטהר ג"כ מותר במילה ולפי ענ"ד קשיא קצת על הרמב"ן ז"ל דנמצא אליבי' דגם לרבא מוכרחין לומר דהכתוב בא להתיר באומר לקוץ בהרת בנו הוא דמתכוון א"כ למה פריך הש"ס רק לאביי קודם דהדר בי' למה לי קרא דבשר לר"ש הי' להש"ס לפרוך אליבא דכולי עלמא בין לרבא ובין לאביי בין מקמי דהדר בי' ובין לאחר דהדר בי' דהא הש"ס מקשי לאביי בתר דאיכא דמתנו להא דאביי ורבא הברייתא והי' להש"ס להקשות אליבא דכולי עלמא ולתרץ כן כיון דגם לרבא מוכרחין לומר כן ודוק. לכן נראה לי לומר אליבא דהרמב"ם דלהכי לא מקשי הש"ס סתם ג"כ אליבא דרבא משום דלרבא אין יכולין לתרץ תירוצא דהש"ס ולרבא מוכרחין לומר דהברייתא דמתיר אפילו לדבר הרשות בפ"ר יפלוג על הברייתא דיליף מילה בצרעת וקרא דבשר ובזה יהי' הרמב"ם ג"כ מיושב בטוב טעם ודעת. אך נקדים קושית האחרונים על מאי דמשני הש"ס דלקוץ בהרתו הוא דמתכוון

דהאחרונים הקשו לפי התוס' בעירובין (דף ק' ע"א) שם במתן ד' שנתערבו במתן א' שר"י סובר שיתן במתן א' שאם יתן במתן ד' יעבור בבל יוסיף והקשה שם בתוס' נימא דאתי עשה דמתן ד' ודחי לאו דבל יוסיף ותירצו כיון שעל ידי פשיעה בא הלת"ע אין העשה דוחה אותו והקשו דלפי זה מה קאמר הש"ס דאיצטריך קרא דבשר לדחות באומר לקוץ בהרת דבנו קמכוין דמותר אפילו בהאי גונא האיך מותר הא הוי לא תעשה שבאה ע״י פשיעה דאי לא מכוון לטהר ליכא איסור ולא יעבור כלל דהא מותר אפילו בפסיק רישי' אך דכל האיסור הוא מה שהוא מכוון א"כ הוי לת"ע שבא ע"י פשיעה ואין עשה דוחה אותו. ולא נוכל לתרץ דשאני הכא דגזה"כ הוא דנדחה א"כ מאי צריך לעיל לומר דלכך צריך הקרא דבשר משום דהוי עשה ולת"ע נימא משום דהוי לת"ע שבא ע"י פשיעה. ונראה לתרץ דהנה מפשטות כונת התוס' משמע דלכך לא דחי העשה דמתן ד' האיסור דבל יוסיף משום דבא ע"י פשיעה והוי כמו גדר קנס דהואיל בלא פשיעה לא היו צריכין לדחי' אבל אי"ה בסוף הסימן אבאר באריכות דכונת התוס' היא בגדר אחר כלל דאפילו נתערב הדם באונס גמור נמי יסבור ר"י דניתן במתן א' דאין העשה דמתן ד' דוחה הלאו דבל תוסיף א"כ אין יכולין לומר כמשמעות מפשטות דברי התוס' וביארתי