שמחת החג נג

דהוא מלאכת היתר אבל הכא הרי מכוון לקצוץ את הצרעת דהוא מלאכה האסורה אך למטרה אחרת לא לטהר רק למהול א"כ שייך לומר בה מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל לא דבר שאין מתכוון ותירץ וז"ל וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו בלא הוראת כהן ואנן הוא דאמרינן כיון שכן אסור לקצוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי לי' דבר שאין מתכוון אצל טהרה ע"כ. חזינן מדברי הרשב"א שאיסור קציצת נגע הצרעת לאו הקציצה בעצמה הוי גוף האיסור רק האיסור הוא הטהרה שהוא מטהר את עצמו בלי הוראת כהן רק ממילא אסור לקצוץ את הנגע שאם יקצצנו הרי מטהר את עצמו לכן ניחא דהוי גבי מילה דבר שאין מתכוין דאע"ג דמתכוין לקציצה אבל לא מכוין לטהרה דהוא עיקר האיסור לפי פי' זה

ולי קשה על סברת הרשב"א ז"ל דהנה הרמב"ם כתב בפ"י מהל' טומאת צרעת הל' א' התולש סימני טומאה בין כולה בין מקצתה עובר בלת״ע עיי"ש אפילו תולש מקצת בהרת אעפ"י שנשאר טמא מפני בהרת הנשאר אעפ"כ עיבר בלת"ע. והנה בשלמא אם נאמר דאיסור של השמר בנגע הצרעת הוא קציצת הבהרת שייך שפיר לומר דהאיסור הוא אפילו על קציצת מקצתה נמי אעפ"י שלא טיהר את עצמו משום דהאיסור הוא לא הטהרה אלא הקציצה אבל אי נימא דהאיסור של קציצת הבהרת הוא הטהרה שלא יטהר עצמו אך ממילא אסור לקצוץ דכיון דאם יקצוץ יטהר עצמו תקשה לי א"כ קציצת מקצתה אמאי יהא אסור הא לא טיהר עצמו

אך נראה לי לומר דהנה בשבת (דף קל"ב ע"ב) איתא שם דאפילו נגעים טהורים כגון פרחה בכולו או אחר הפטור נמי אסור לקצוץ ושם בודאי לא שייך לומר דאיסור הקציצה הוא משום טהרה וכתב שם רש"י ז"ל דמרבינן מקרא לאיסור בספרי והתם ע"כ מוכרחין לומר דהאיסור הוא הקציצה בעצמה וממילא נוכל לומר דנגעים טמאים לא גרע מנגעים טהורים בזה וכמו בנגעים טהורין נתרבה איסור על קציצת הנגע גופי' נגעים טמאין נמי חוץ מהאיסור שאסור לקצוץ הנגע בשביל שיטהר עצמו יש איסור נמי על הקציצה גופי' משום דלא גרע מנגע טהור לכן ניחא ולא תקשה על הרשב"א ממה שכתב הרמב"ם דמקצת נגע נמי אסור לחתוך אעפ"י שלא טיהר עצמו משום דהוי כנגעים טהורין. אך לפי זה אם נאמר דמהריבוי שמרבינן נגעים טהורין נתרבה ג"כ נגעים טמאים לאיסור על הקציצה גופי' א"כ הדרא קושית הרשב"א לדוכתא מאי קפריך והא דבר שאין מתכוין הוא נהי דעל האיסור שאסור לטהר עצמו הוי דבר שאין מתכוון אצל טהרה כמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל על איסור הקציצה הוי מתכוין ולכן איצטריך בשר ומאי פריך. אך נראה דהא דאמרו דנגעים טמאין לא גרע מנגעים טהורין לענין דלהוי איסור על הקציצה גופי' היינו רק באיסור הלאו אבל לא באיסור העשה דהלאו דהשמר בנגע הצרעת יכולין לרבות בו נמי נגעים טהורים דנגע טהור נמי קרוי נגע וממילא *ועיין בהרה"מ הלכות שבת פי"ב הל' ד' ד"ה אבל שכתב סברה דומה לזו שכתבתי. הוי איסור על הקציצה גופי' אבל העשה דלעשות ככל אשר יורוך הכהנים לא שייך על נגע טהור דודאי מכוון העשה הוא שלא יטהר את עצמו אלא בהוראת כהן וזאת לא שייך בנגעים טהורים. ולפי זה בנגעים טהורים ליכא כ"א לאו אבל עשה ליכא וכן איסור הקציצה נמי רק בלאו ולא בעשה. ולפי זה אתי שפיר פירכת הש"ס אמאי יצטרך קרא דבשר למילה בצרעת דדוחה עשה ולת"ע הא הוי דבר שאין מתכוין ומותר לר"ש דהא אין מתכוין אצל טהרה. ואי תקשה הא על הקציצה גופי' נמי איכא איסור ועל הקציצה לא הוי דבר שאין מתכוון. אך לפי דברינו אמרנו דעל הקציצה גופי' ליכא רק לת"ע ולהכי לא צריך קרא דבשר משום דעשה דוחה לת"ע בכל מקום ועל העשה הוי דבר שאין מתכוון ודוק. ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י דאסר דבר שאין מתכוון ורבא אמר דאפילו לר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר הכא הוי פסיק רישי' ומודה ר"ש בפסיק רישי' דאסור

ונלע"ד לחדש ולומר דהא דאמרינן בעלמא דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות דאסור בדבר שאין מתכוון היינו דוקא היכא דהכונה הוא רק תנאי באיסור ולא האיסור גופי' כגון במלאכת שבת כגון זורע וקוצר דהאיסור הוא הזריעה בעצמה או הקצירה בעצמה ולא כונת הקצירה והזריעה אך תנאי הוא בחיוב שאין מתחייב אלא היכא שמתכוון לזרוע ולקצור אבל היכא שזרע וקצר בלא כונה אע"ג שנעשית מלאכה האסורה אעפ"כ פטור משום כיון דלא איכוון הוי כנעשית מאליו וליכא מי לחייב להכי שייך שפיר לומר דכל זה הוא דוקא היכא דלא הוי פ"ר אבל היכא דהוי פ"ר אמרינן כיון דמלאכה אסורה עשה ואע"פ דהוא לא איכוין להמלאכה האסורה רק למלאכה המותרת מ"מ אמרינן כיון דמלאכה האסורה הוי פ"ר לענין מלאכה המותרת והמלאכה המותרת הוי כאילו עשה הוא דהא עשה בכונה הוי המלאכה האסורה נמי כאילו עשה משום דהוי פ"ר והכונה למלאכה המותרת מועיל למלאכה האסורה ודוק. וכל זה לא שייך לומר אלא היכא דהאיסור הוא מעשה הדבר בעצם והכונה הוא רק תנאי בחיוב הדבר אבל היכא דכל האיסור הוא רק כונת הדבר אבל הדבר בעצם בלא כונה מותר לגמרי אז בודאי אפילו היכא דהוי פ"ר מותר דמה לי דהוי פ"ר לענין המלאכה בעצם אבל מ"מ לא איכון כונה האסורה ולא עבר על שום איסור ולא נעשה שום איסור כלל ומהיכי תיתי לחייבו ועוד יותר נראה דאפילו לר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור יודה דבזה האופן מותר דלא אמר ר"י דאסור דבר שאין מתכוון אלא היכא דעשה דבר האיסור בלא כונה אבל הכא אי לא איכוון לא עשה איסור כלל וזה בודאי דאין סברא לחייב לר"ש בפ"ר יותר מלר"י בלא פ"ר וכיון דלר"י בלא פ"ר בודאי מותר מותר ג"כ לר"ש אפילו בפ"ר דהא חזינן דלר"ש בפ"ר יותר גרע מאילו לר"י בלא פ"ר דהא אביי סובר בשבת שם דלר"ש מותר אפילו בפ"ר וכיון דלר"י בודאי הדבר פשוט דיהי' מותר א"כ מותר ג"כ לר"ש אפילו בפ"ר. ולפי זה נראה בודאי כגון אם נאמר לדוגמא דחופר בשבת אינה אסורה החפירה בעצם אלא מה שמכוון לחפור ואם הוא גורר ספסל גדול דהוי פ"ר לענין