שמחת החג נב

דמצורע למדחי לפי זה אלא הלאו דתער לא יעבור על ראשו לבד אבל הלאו דלא יחל וכל היוצא אינן צריכין כלל לדחי' לכן כתב הרמב"ם שפיר ולא נשאר אלא הלאו דתער לא יעבור על ראשו ומסולקת קישיתנו שהקשינו לעיל הא איכא ג"כ הלאו דלא יחל וכל היוצא ולמה לא מדכר אותה הרמב"ם כלל אבל לפי דברינו עתה ניחא דהם אינם צריכים כלל לדחי' דהם נדחו ממילא ודוק. ולא תקשה על הרמב"ם מסוגיא דיבמות דהסוגיא ביבמות אזלא דנזיר הוי שוה בכל ואיכא העשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל הרמב"ם פוסק דנזיר הוי איסור דאינו שוה בכל כסוגיא דנזיר (דף מ"ב) ודוק. ולפי דברינו אלה יכולין לומר אליבא דהרמב"ם דלפי האמת ישנו בשאלה לא הוי שום קולא ועשה אין יכול למדחי עשה אחרת אפילו שישנו בשאלה משום דכל הסייעתא דישנו בשאלה הוי קולא היא מנזיר מצורע דאם ל"מ נילף מינה דעשה דוחה לתו"ע אך כל זה הוא להסוגיא דיבמות דסוברת דנזיר הוי איסור שוה בכל אבל לפי דברינו שהרמב"ם פוסק כהסוגיא דנזיר הוי איסור שאינו שוה בכל א"כ ליכא בנזיר מצורע כ"א לאו גרידא נדחה ממילא הסייעתא דישנו בשאלה הוי קולא ואתי שפיר לפי זה דברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל מה שמתרץ דבנדר יש לאו ועשה והקשו הא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה אבל לפי דברינו יכול להיות דהרשב"א ז"ל סובר דלפי האמת אין עשה דוחה לא תעשה ועשה אפילו שישנו בשאלה ודוק

סימן ט

הרמב"ם פ"י מהל' טומאת צרעת הל' ה' כתב וז"ל מי שהיתה בהרת בערלתו ימול ואעפ"י שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה את לת"ע בכל מקום עכ"ל והקשה עליו המל"מ שם הא בשבת (דף קל"ג ע"א) אמרינן שם אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לת"ע, לת"ע גרידא הא לת"ע ועשה הוא. ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל השמר לת"ע הוא ולעשות ככל אשר יורוך וכו' עשה הוא ואין עשה דוחה לתעו"ע ע"כ. והא דמילה דוחה צרעת היינו דילפינן מבשר עיי"ש בסוגיא וא"כ קשה טובא על הרמב"ם דכתב משום עשה דוחה לת"ע הוא הא לת"ע ועשה הוא כדמוכח שם עיי"ש. אלא הטעם דדחי הוא משום דילפינן מבשר ולא מטעם דעשה דוחה לת"ע ע"כ קושיתו. והנה המל"מ תירץ דס"ל להרמב"ם כאידך ברייתא שמביא שם בגמרא לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו וכו' פירוש לעשות במתכוון כדי לטהר אסור אבל אם לא נתכוון כדי לטהר כגון שרוצה לשאת משא על כתפו אעפ"י שיודע בודאי שיקצץ הנגע מותר וכיון דלעשות מוקים לי' להכי ליכא עשה בצרעת כי אם לאו גרידא דהשמר דאם מוקמינן ה,,עלעשות" לעשה מנא לי' לברייתא לאלפויי מיני' האי דינא ע"כ שם תוכן כונתו

ולענ"ד תירוצו אינו מוכרח דעיין שם ברשב"א בחדושים בדף הנ"ל דכתב דאעפ"י דמוקמינן ללעשות להא דינא דברייתא יכולין לאוקמי ג"כ שפיר לעשה נמי עיי"ש אך לענ"ד קשה בכלל על הרמב"ם דכיון דפסק כהאי ברייתא שם הל' א' דאפילו לדבר הרשות כיון שאין מתכוין לטהר בקציצתו רק מתכוין לדבר אחר מותר אפילו בפסיק רישי' א"כ במילה שהיא דבר מצוה ליכא אפילו לת"ע נמי לפי הברייתא הנ"ל והרמב"ם דפסק כהך ברייתא מאי טעמא כתב דאיכא לת"ע. והנה באמת הקשו הקושיא הזאת על סוגית הש"ס בשבת הנ"ל (דף קל"ב ע"ב) הרשב"א והריטב"א ז"ל דאם נאמר כהאי ברייתא דאפילו דפסיק רישי' מותר אפילו לדבר הרשות א"כ אמאי איצטריך בשר לגבי מילה ותירצו דאיצטריך בשר אפילו נתכוון לטהרה בשעה שמל דמותר אבל על הרמב"ם ליכא לתרוצי כן דגבי מילה יהי' מותר אפילו מתכוון בפירוש לטהר דאם נאמר כן יקשה דהנה בהסוגיא דשם אמרינן לאביי לפי מאי דס"ד דלר"ש היכא דלא נתכוון ופ"ר דמותר וקרא דבשר מצריך להיכא דנתכוון ופריך שם בגמרא היכא דאיכא אחר לעביד אחר שלא יתכוון דאמר ר"ל דכל היכא דאפשר לקיים שניהם דלא אמרינן דעשה דוחה לת"ע ומשני דליכא אחר וא"כ תקשה דאם נאמר דהרמב"ם פסק כהברייתא דאפילו לדבר הרשות נמי מותר היכא דלא נתכוון לטהר ומה שכתב הרמב"ם הטעם גבי מילה דמותר משום דעשה דוחה לת"ע הוא משום דגבי מילה יהי' מותר אפילו היכא דנתכוון לטהר א"כ הי' צריך הרמב"ם לפרש דהיכא דאיכא אחר ליעבד כדמפורש בש"ס לאביי כן יצטרך לפי האמת לרבא אם נפסוק כהך ברייתא והי' לו להרמב"ם לפסוק כן עיי"ש היטב בש"ס ודוק

והנה אציע לפניך סוגית הש"ס דשבת הנ"ל (דף קל"ב ע"א) בכדי שיהי' נקל להמעיין. אמר מר בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוון מותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור. רבא אמר אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות וכו' דמסקינן שם דהדר בי' אביי לגבי רבא. ואח"כ איתא שם כן ואיכא דמתני להא דאביי ורבא אהא השמר בנגע וכו' לעשות לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמשא שעל כתיפו ואם עברה עברה פירוש הנגע והא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא וכו' אמר אביי הא מני ר"י וכו' רבא אמר אפילו תימא ר"ש ומודה ר"ש בפ"ר ולא ימות וכו' דמסיק ג"כ דהדר בי' אביי ופרכינן דלאביי מקמי דהדר בי' דלר"ש מותר בלא מתכוין אפילו בפסיק רישי' ובשר למאי איצטריך הא אינו מתכוין רק למול אמר ר' עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון וכו' ואי איכא אחר ליעבד אחר וכו' ומסקינן דליכא אחר עיי"ש

והנה הרשב"א ז"ל הקשה מאי פריך בש"ס למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא אמאי הוי דבר שאין מתכוון הא מכוון לקצוץ את הצרעת אך לא כדי לטהר אלא כדי למהול אבל לקציצת הבהרת נתכוון ולא דמי בזה לשאר דבר שאין מתכוון דאין מתכוון אפילו לגוף המלאכה האסורה כגון גורר ספסל וכדומה שאין מתכוון לחפירה כלום רק לגרור את הספסל