שמחת החג נא

הוי סוג אנשים בפני עצמו אעפ"כ הוי שוה בכל ודוק

ועתה נבוא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה אליבא דהרמב"ם לא צריכינן לדחוקי ולומר דהסוגיא דנזיר דסוברת דנזיר הוי שוה בכל הוא משום דהוי לי' דחוי' ותלוי בזה אי הוי נזיר מצורע הותרה או דחוי' אך מצינן לומר אליבא דהרמב"ם דהסוגיא הנ"ל ביבמות סבירא דהוי נזיר שוה בכל כפשטה דלא משמע לי' לפרושי אינו ענין כפירוש רש"י דא"כ הוי לי' להש"ס לפרושי וג"כ הסוגיא דנזיר משמע דנזיר הוי שוה בכל כפשטא ולא צריכינן לדחוקי הסוגיא כשפירש"י ז"ל אך הא דמשמע מהסוגיא דנזיר (דף נ"ח) דנזיר הוי אינו שוה בכל כמו שהוכיח שם התוס' וגם הא"מ מביא להסוגיא הנ"ל דסבירא לי' דנזיר הוי אינו שוה בכל יסבור הרמב"ם דהסוגיות חולקין בזו הסברא. דהנה כבר ביארנו לעיל דדיני נזיר מצד עצמו הנן אינו שוה בכל וישנו בשאלה אבל מצד דיני נדר שבנזירות הוי לי' שוה בכל ואינו בשאלה אך כבר ביארנו דכיון דנסתלק דיני הנזירות בעצמן נסתלק ממילא דיני הנדר שבנזירות ולפי זה הוי לי' נזיר אינו שוה בכל וישנו בשאלה אך כל זאת לא שייך אלא אי נימא דהדיני נדר שבנזירות אינן על כל פרט ופרט של הדברים שנזיר אסור בהם אלא הם על הכלל שבקבלת הנזירות חל ג"כ דיני נדר לשמור דיני וחיובי הנזירות אבל אי נימא שהדיני נדר שבנזירות הם על כל פרט ופרט דהוי לי' כאלו נדר ג"כ שלא ישתה יין ולא יטמא למתים וכדומה א"כ לא שייך לומר דכיון דנסתלקו דיני הנזירות בעצם נסתלקו ממילא דיני הנדר שבנזירות משום דדיני נדר לא תלוי לפי פירוש זה בדיני נזיר ממילא לפי זה הוי נזיר שוה בכל ואינו בשאלה וא"כ יכולין לישב שפיר אליבא דהרמב"ם ז"ל דהסוגיות יחלקו בזה אי דיני נדר שבנזיר הם על הכלל או על הפרט דהסוגיא דיבמות והסוגיא דנזיר (דף נ"ח) דמשמע מהם דנזיר הוה שוה בכל יסברו דהדיני נדר שבנזיר הם על כל פרט ופרט לכן הוי נזיר שוה בכל והסוגיא דנזיר (דף מ"ב) יסבור דהדיני נדר שבנזיר הם על הכלל לשמור את דיני וחיובי הנזירות לכן הוי נזיר אינו שוה בכל ודוק היטב. אך לכאורה תקשה לפי דברינו דהסוגיא דיבמות סוברת דהדיני נדר שבלזירות הם על פרטי הדברים לכן סוברת דנזיר הוי שוה בכל משום האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה דהויין שוה בכל א"כ מאי משני הש"ס דנזיר הוי ישנו בשאלה הא ביארנו לעיל דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה הוי אינו בשאלה ואי יצרוך העשה דמצורע למדחי העשה דכל היוצא מפיו יעשה הוי נזיר אינו בשאלה. אך באמת יש לפקפק על סברתנו לעיל דתוכן הסברא הוא משום דהדבר האסור לא הותר כלל אך השאלה אשווי' להדבור טעות והוי כלא דבר כלל זאת הי' תוכן סברתנו לעיל. אך אין הדבר הזה כ"כ פשוט דיש לחקור דאם השאלה אשווי' להדבור טעות גמור והוי כלא דבר כלל או נימא דהשאלה מתיר הדבור דבאמת הוי דבור גם לאחר השאלה דהרי גם בחרטה יכול החכם להתיר ואיך נאמר בזה דהוי דבור טעות ואפילו בפתח איך יכולין לומר דהפתח משוי להדבור טעות גמור דלהוי כאילו לא דבר כלל אלא ודאי דאף דהוי דבור נתנה התורה כח לחכמים להתיר האיסור אם אמר מותר אך התורה נתנה גדר באיזה אופן יש כח ביד החכם לעקור הנדר אבל בעצם הדבר הוי השאלה היתר על הנדר כדמשמע הלשון הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו משמע דאחרים מוחלין ומתירין לו האיסור דבל יחל לגבי דבר זה ולפי זה גם האיסור דבל יחל וכל היוצא הוי ישנו בשאלה לכן משני הגמרא שפיר מה לנזיר דישנו בשאלה דגם האיסור דבל יחל וכל היוצא הוי ישנו בשאלה שגם הם מסתלקים לגבי דבר זה שהוא שואל ודוק. אך כל זה נוגע להקולא דישנו בשאלה דלא מהני על זה מה שיש בנזיר גם האיסור דלא יחל וכל היוצא דגם הם ישנם הקולא דישנו בשאלה אבל מה שנוגע להקולא דאינו שוה בכל שייך שפיר לומר דכיון דיש בנזיר ג"כ העשה דכל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו הוי נזיר איסור השוה בכל

ולפי דברינו אלה נתיישב הרמב"ם שפיר דהנה האמת הוא כמו שסובר הרמב"ם ז"ל דבנזיר מצורע ליכא העשה דקדוש יהי' כלל כיון שהוא מצורע מוחלט ומוכרח להיות טמא אין שייך עליו החיוב דקדוש יהי' וליכא בנזיר אלא הלאו דתער לא יעבור על ראשו והא דפריך הסוגיא דיבמות דלילף מנזיר מצורע דעשה דוחה לא תעשה ועשה ומביא מזה המקשן סייעתא דהסברא דישנו בשאלה הוי קולא סברא מוכרחת היא הרי בפירוש דבנזיר מצורע איכא עשה יסבור הרמב"ם ז"ל דכונת הסוגיא לא על העשה דקדוש יהי' אך כיון דמוקמינן דהסיגיא הנ"ל סוברת דנזיר הוי שוה בכל וביארנו משום דסוגיא זאת סוברת דהדיני נדר שבנזיר הם על פרטי הדברים ולא על שמירת הדיני נזיר לכן הוי נזיר שוה בכל משום דיני הנדר שבנזירות דהיינו האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה לכך סובר הרמב"ם ז"ל דכוונת הסוגיא היא על העשה דכל היוצא מפיו יעשה ונהי דהעשה דקדוש יהי' ליכא אבל העשה דכל היוצא איכא וא"כ איך יכול העשה דמצורע למדחי אותה ולא שייך לתרוצי דכיון דנדחה הלאו דתער לא יעבור על ראשו משום דעשה דוחה לא תעשה ממילא נדחה העשה דכל היוצא מפיו יעשה ליכא למימר הכי דכיון דהסוגיא סוברת דנזיר הוי שוה בכל הרי סובר דהדיני נדר שבנזיר לא תלוי זה בזה א"כ פריך המקשן שפיר דנילף מכאן דעשה דוחה לתו"ע אלא ע"כ מוכרחין לומר דישנו בשאלה הוי קולא לכן לא מצינן למילף מינה אפילו ללאו גרידא. וכל זה אתינן רק להסוגיא דיבמות דנזיר הוי שוה בכל אבל הרמב"ם פוסק כהסוגיא דנזיר (דף מ"ב) דנזיר הוי אינו שוה בכל וא"כ לפי סוגיא זאת ליכא בנזיר עשה כלל משום דהעשה דקדוש יהי' ליכא בנזיר מצורע וכבר ביארנו דגם הסוגיא דיבמות יכולה לסבור כן והעשה דכל היוצא מפיו יעשה נמי ליכא משום דכיון דסוברת הסוגי' הזאת דנזיר הוי אינו שוה בכל הרי סוברת דהדיני נדר שבנזיר אינו על פרטי הדברים אלא בכלל לשמור חיובי הנזירות ממילא כיון דעשה דוחה הלאו דתער לא יעבור על ראשו נדחה ממילא האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה א"כ אין צריך העשה