שמחת החג מז

משום דכיון דהרמב"ם פוסק דאיסור דלא יחלל זרעו הוא על עצם החלול ועל עצם החלול הוי אינו מתכוין דלהנאתו הוא מתכוין ולא לחלל זרע ופטור דאינו מתכוין הוי פטור בכל איסורין. וגם לא הוי פסיק רישי' משום דהוי ספק בשעת ביאה דלמא לא תתעבר כלל ובגמרא דפריך וללקי משום לא יחלל זרע הוא משום דסוגית הש"ס סוברת דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ועל הביאה הוא מתכוין אבל הרמב"ם דפוסק דאיסור דלא יחלל זרעו הוא על עצם החלול ממילא לא שייך להלקותו משום דעל עצם חלול הזרע הוי דבר שאין מתכוין בשעת ביאה וגם פ"ר לא הוי דדלמא לא תתעבר כלל ודוק. כנלענ"ד דדבר נכון הוא בעזהי"ת

סימן ח

הרמב"ם פ"ז מהל' נזירות הל' ט"ו כתב וז"ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו' והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לתעו"ע שנאמר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה לתו"ע ולמה דוחה עשה של תגלחת לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ"ל הרמב"ם. והשיג שם הראב"ד וז"ל אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוי לי' לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ פירוש דהרמב"ם כתב דלכך דחה העשה של תגלחת במצורע הלאו ועשה דנזיר משום דבנזיר מצורע ליכא עשה כ"א לאו ועשה דוחה לת"ע הקשה עליו הראב"ד דהא ביבמות שנינו טעם אחר משום דהוי לאו ועשה דקילי דישנו בשאלה לכן מצי עשה למדחי אותם ולא מטעם הרמב"ם ואדרבה שם מפורש דיש בו עשה אך דקיל ולהרמב"ם ליכא בנזיר מצורע עשה כלל, והכס"מ תירץ שם דתרי טעמי איכא במילתא אלא דהגמרא חדא מתרי טעמי נקט ולפענ"ד לא שייך לומר כן דחדא מתרי טעמי נקט אלא היכא דשניהם כאחד טובים ולא סתרי חדא לחברתה כגון ביבמות (דף מ"ח ע"ב) דכל הטעמים אמת להלכה אבל הכא ממנפ"ש אי נימא דהטעם בנזיר הוי משום דישנו בשאלה נקטינן דיש עשה בנזיר מצורע ולטעם הרמב"ם אין עשה בנזיר והוי תרי טעמי דסתרי אהדדי ודוק

והנה עוד יש לי להעיר על הרמב"ם ז"ל איך נדחה העשה דנזיר של כל היוצא מפיו יעשה דנזיר נמי עובר משום עשה זו דבשלמא לפי טעמא דגמרא דישנו בשאלה יכולין לומר דכונת הגמרא היא ג"כ על עשה זו דנמי ישנו בשאלה אבל לפי טעמא דהרמב"ם דשייכא רק על העשה דקדוש יהי' תקשה עשה דכל היוצא במה נדחה וגם למה לא מזכיר הרמב"ם לעשה זו כלל וגם על רש"י ז"ל שם ד"ה מנזיר וז"ל בנזיר עשה ולת"ע איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהי' גדל פרע יש להעיר אמאי לא פירש נמי לאו ועשה דכל היוצא ולא יחל דברו

והנה כדי להשיב על כל אלה הדברים נראה להקדים תחילה דברי רש"י ז"ל ביבמות (דף ה' ע"א) ד"ה תלמוד לומר ראשו וז"ל אלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין לאינו שוה בכל וכו' והקשה שם המהרש"ל ז"ל על זה דהא בנזיר (דף נ"ח ע"ב) משמע שם בהדי' דנזיר הוה שוה בכל דפרכינן שם בגמרא דלכתב כהן ולגמר נזיר מיני' ומשני משום דלאו דכהן הוי אינו שוה בכל ולא מצי נזיר למגמר מיניה הרי משמע בפירוש דנזיר הוי שוה בכל. ותירץ שם המהרש"ל דדברי רש"י ז"ל נכונים דלגבי כהן מקרי נזיר שוה בכל אבל לגבי שאר עשה הוי נזיר אינו שוה בכל לכן פריך כאן שפיר רש"י ז"ל דהאיך מצינן למילף מנזיר דעשה דוחה לת"ע הא לגבי עלמא הוי נזיר אינו שוה בכל ע"כ ת"ד המהרש"ל והקשה שם עליו המהרש"א קושיא נכונה לפי דבריו דאי נימא דלגבי כהן הוי נזיר שוה בכל א"כ האיך מתרץ רש"י ז"ל דאם אינו ענין לשאינו שוה בכל דילפינן לעיל מכהן מצורע תנהו ענין לשוה בכל הא לא מצינן למילף נזיר מכהן דלגבי כהן הוי נזיר שוה בכל וא"כ צריך הקרא לגופי' גבי נזיר דלדחי וא"כ נשארה קושית רש"י ז"ל במקומה דאיכא למיפרך מה לנזיר שאינו שוה בכל דהא לגבי עלמא הוי נזיר אינו שוה בכל ומסיק המהרש"א דאיזה תלמיד טועה כתבו ברש"י משמו דבאמת לאו פירכא היא כלל דנזיר הוי שוה בכל כיון דכל אדם יכול לעשות נזיר ועוד דסוגיא מפורשת בנזיר דנזיר הוי שוה בכל ומנא לי' לרש"י ז"ל לחלק דדוקא לגבי כהן הוי נזיר שוה בכל. וראיתי לא"מ בתשובותיו תשובה כ"ב דכתב שם בתרוצו על הרמב"ם הנ"ל שהבאתי לעיל דהמחלוקת של המהרש"ל והמהרש"א אי נזיר הוי שוה בכל או אין שוה בכל תלוי בהחקירה מהו זאת נזיר אי נזיר הוי סוג בפני עצמו כמו כהן אך רשות ביד כל אדם מי שרוצה ליכנס תחת הסוג ההוא או דנזיר לא הוי סוג בפני עצמו רק קבלת דינין דמקבל עליו דין שלא ישתה יין ולא יטמא למתים דאם נאמר כהצד הראשון דנזיר הוי סוג בפני עצמו אזי הוי נזיר אינו שוה בכל דדיני נזיר ישנם רק באנשים נזירים אבל אי נימא כצד השני הוי נזיר שוה בכל כיון דכל אדם יכול לקבל עליו דיני נזיר ומסיק שם דגם הספק אי נזיר הוי ישנו בשאלה או אינו בשאלה תלוי ג"כ בזה המחלוקת דאי נימא דנזיר הוי סוג בפני עצמו הוי נזיר אינו בשאלה כיון דנזיר בעצם אינו בשאלה אבל אי נימא דנזיר הוי רק קבלת דינין הוי נזיר ישנו בשאלה וכיון שכן מסיק הא"מ דבסוגיא דידן הצדק עם המהרש"א דתלמיד טועה כתבו בדברי רש"י ז"ל דכיון דסוגיא דידן סבירא לה דנזיר מקרי ישנו בשאלה ממילא הוי נזיר שוה בכל דאינו אלא קבלת דינין ומתוך זה מסיק דכיון דיש גם סוגיא בנזיר דמשמע משם דנזיר הוי אינו שוה בכל אתי לפי דבריו דסוגיא ההיא סבירא לי' דנזיר הוי סוג בפני עצמו והרמב"ם יסבור כסוגיא ההיא לכן נקט הרמב"ם טעם אחר ולא הטעם דישנו בשאלה דכיון דסבירא לי' דנזיר הוי אינו שוה בכל ממילא יסבור דנזיר הוי אינו בשאלה זהו תוכן דבריו. ועוד מיישב שם בדבריו אלה מה שהי' קשה על הרמב"ם האיך נדחה העשה דכל היוצא