שמחת החג מו

ההוצאה כמו כן הכא דאי נאמר דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לא שייך לומר דנימא דאיסור דלא יקח לא ליחול עלי' משום דאיסור דלא יקח ואיסור דלא יחלל הם על שני ענינים ואעפ"י דעובר אותן במעשה אחד כמו התם דעובר האיסור דהוצאת שבת ואכילת יוהכ"פ במעשה אחד משום דבליעתו זוהי הנחתו ואעפ"כ קאמר שם התוס' דאין ענין זה לאיסור חל על איסור ודוק

אך ביותר הרוחנו בדברינו מה שאמרנו דלרבא האיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ולא כמו שמשמע מהש"ס שם דתופסת לר"י דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה דיהי' ניחא בזה קושיא חמורה מה שנתחבטו בזה גדולי האחרונים וזה יהי' ג"כ יסוד גדול לדברינו דלרבא האיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ולא על הביאה. דהנה העצמות יוסף וכן המהרי"ט הקשה על הא דמותיב רבא לר"י דסובר דכה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ממתניתין דמכות דאלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות ותו לא ולר"י לילקי ארבע והקשו האחרונים הנ"ל ז"ל מאי פריך רבא לר"י תקשה לנפשי' גופי' דהא רבא גופי' סובר לקמן דכה"ג באלמנה קדש אינו לוקה בעל לוקה פירוש דאם בעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל וא"כ רבא גופי' סובר כר"י דכה"ג באלמנה לוקה שתים וא"כ מאי קמותיב לר"י יותר מלדידי' עיי"ש באחרונים הפנ"י וכו' שהאריכו בדברים ליישב קושית האחרונים הלזו. ולפי דברינו נתיישב הקושיא בטוב טעם ודעת ומזה יהי' יסוד נאמן לדברי הרמב"ם ז"ל והוא דזאת ביררנו לעיל אי בגרושה עובר על לאו דלא יחלל או לא תלוי בזה אי נימא דאיסור לא יחלל הוא איסור על עצם החלול או האיסור הוא על הביאה דאי נימא דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לא שייך בגרושה האיסור דלא יחלל כיון שכבר נתחללה וליכא חלול בפועל באשה גרושה אבל אי נימא דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה שייך ג"כ בגרושה נמי הלאו דלא יחלל. ולפי זה יהי' ניחא שפיר מה דמקשה רבא על ר"י ממתניתין דאלמנה וגרושה לוקה משום שתי שמות ולא תקשה לנפשי' משום דנהי דגם רבא סובר דלוקה שתים משום לא יקח ולא יחלל אבל מ"מ רבא לשיטתו סבירא לי' דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול כמו שביארנו ממילא סובר דלא שייך לעבור על לא יחלל אלא באלמנה לחודי' אבל על גרושה אינו עובר בלא יחלל כי אם בלא יקח לחודי' וא"כ לדידי' ניחא מאי דתני' דאלמנה וגרושה אין לוקה אלא משום שני שמות בלבד משום דלא יחלל ליכא כאן משום דהוי גרושה ג"כ ועל גרושה ליכא האיסור דלא יחלל אבל לר"י דכבר הוכחנו דהש"ס תופס אליבי' דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על החלול א"כ גם בגרושה שייך למלקי משום לא יחלל וא"כ ארבע בעי למלקי ואמאי קתני דאין לוקה אלא משום שני שמות בלבד נמצא לפי זה דכל הקושיא הוא דוקא לר"י אבל רבא לשיטתו ניחא משום דסבירא לי' דעל גרושה ליכא איסור דלא יחלל

ולפי דברינו אלה נתיישב הרמב"ם בטוב טעם ודעת ממה שהקשו עליו במאי דסובר דעל גרושה חללה זונה דליכא איסור דלא יחלל מהסוגיא דכאן דמשמע בהדיא דעל גרושה איכא איסור דלא יחלל במאי דמותיב רבא לר"י מאלמנה וגרושה וגם במאי דמשני שני שמות על זה ושני שמות על זה אבל לדברינו ניחא דכל הסוגיא הזאת הוא דוקא לר"י דסובר דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על חלול בעצם כמו שהוכחנו בכמה ראיות דסוגיא הזאת סוברת כן לכן סובר דבגרושה איכא לא יחלל אבל הרמב"ם דפסק כרבא דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול וגם הרמב"ם מוכרח לפסוק כן דכבר הוכחנו דהרמב"ם פוסק דאיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על הקדושין וממילא מוכרח לפסוק דהאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול וגם ממה שפסק דאם נפלה אלמנה מן האירוסין לכה"ג דמדאורייתא עשה דוחה לת"ע הגם דאיכא כאן תרי לאוי ור"ע סובר בנזיר דעשה אין דוחה תרי לאוי כקושית ההפלאה שהבאתי לעיל והוכחנו מזה דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ונמצא דאם עשה דיבום דוחה לת"ע דלא יקח ממילא נסתלק האיסור דלא יחלל משום דאינו מחלל כלל וכדביארנו לעיל מכל הני מוכח דהרמב"ם פוסק דאיסור דלא יחלל הוא על החלול בעצם וא"כ פוסק שפיר במאי דפסק דעל גרושה זונה חללה ליכא האיסור דלא יחלל וכמו שהוכחנו לעיל ואדרבה מזאת הסוגיא איכא סייעתא להרמב"ם מהא דחזינן דרבא פריך לר"י ממתניתין דאלמנה וגרושה דאמאי אינו לוקה משום לא יחלל מכלל לדידי' ניחא חזינן מזה כיון דאיסור לא יחלל הוא על מעשה החלול לא שייך בגרושה לא יחלל וכ"ש בשאר נשים דפסולות ג"כ לתרומה דבי נשא בודאי לא שייך בהו הלאו דלא יחלל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל. והשתא נמי ניחא קושי' השני' שהקשינו דמהרמב"ם משמע דליכא מלקות בלא יחלל זרעו וכתב המ"מ הטעם משום דאיסור דלא יחלל זרעו עובר בשעת לידת הזרע והקשינו דהא מהסוגיא דידן משמע דעובר מיד משעת גמר ביאה אבל לדברינו ניחא דהסוגיא אזלא דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה וכמו שכתב התוס' רי"ד אבל הרמב"ם דפוסק דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לכן כתב שפיר הה"מ דאיסור דלא יחלל זרעו אינו עובר בשעת הביאה משום דאז ליכא עוד הזרע ודוק

והנה דברי הה"מ עוד צריכין ביאור דנהי דעובר בשעת לידה אבל מ"מ בשעת לידה מיהא ללקי ואמאי לא כתב הרמב"ם דעכ"פ לוקה משום לא יחלל זרעו בשעת לידה. וראיתי להמנ"ח דכתב משום דהוי התראת ספק בשעת ביאה משום דלא ידעינן בשעת ביאה אם יהי' לו זרע או לא וקשה לי על זה הא קיי"ל כר"י דהתראת ספק שמה התראה ויותר הי' מסתבר לומר דטעם דהה"מ הוא משום דלא עביד מעשה כלל דבשעת ביאה דעבד מעשה עדיין לא עבר על כלום ובשעת לידה דאז נתחלל הזרע הרי אינו עושה אז כלום ועכ"פ לא גרע משאר לאו שאין בו, מעשה וזה יותר מתאים בדברי הה"מ לפי הלכה אבל עכ"פ זהו דוחק נהי דבשעת לידה אינו עושה מעשה אבל מ"מ הלידה באה ממעשה הקודמת דהיינו הביאה וצ"ע. ולפענ"ד הי' נראה לומר דלכך פסק הרמב"ם דאינו לוקה על לא יחלל זרעו