שמחת החג מד

חייבי לאוין אי מקדש ע"י שליח בודאי מהני הקדושין משום דהלאו הוא רק על הביאה ולא על הקדושין ודוק

אך באמת ראיתי להפנ"י כתובות (דף כ"ט ע"ב) ד"ה אבל קשה וכן ראיתי לההפלאה בכתובות והמקנה בקדושין שכתב ג"כ כהפנ"י דלרבא האיסור דאלמנה לכה"ג לאו על הקדושין אלא האיסור הוא הביאה והמקשה שהקשה לרבא דסבירא לי' כל מאי דאמר רחמנא לת"ע אי עביד לא מהני מאלמנה לכה"ג ולא הקשה משאר חייבי לאוין הוא משום דהמקשה בודאי סובר כמו שמשמע מסוגית הש"ס דבב"מ דהאיסור הוא הקדושין אבל רבא דמשני שם אמר קרא ולא יחלל זרעו לאו כונת הש"ס הוא לתרץ כמו דאמרינן שם בכתובות (דף כ"ט ע"ב) גבי הא דלר"ע דסובר דיש ממזר בחייבי לאוין יודה באלמנה לכה"ג דקדושין תופסין משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין דאי נימא דלא תפסי קדושין באלמנה לכה"ג הויין לי' הבנים ממזרים כן משני שם בכתובות אבל בתמורה אין כונת הש"ס כן משום דבתמורה מסיק הש"ס שם רק אמר קרא לא יחלל זרעו ולא מסיק כמו בכתובות חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין. אך כונת הש"ס שם בתמורה במה דמשנינן שם אמר קרא לא יחלל זרעו. פירש הפנ"י הוא לומר דכיון דכתיב לא יחלל זרעו דעיקר האיסור דלא יקח הוא משום חלול הזרע ועל קדושין בלא ביאה אינו לוקה נמצא דעיקר האיסור באלמנה לכה"ג הוא הביאה לכן לא שייך למימר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד א"ע ל"מ משום דהקדושין אינן אסורין כמו בשאר חייבי לאוין זהו כונת הש"ס במאי דמשנינן שם וכן כתב ההפלאה והמקנה שם בכתובות ובקדושין (דף ע"ח) עיי"ש. נמצא לפי זה דרבא סבירא לי' דהאיסור הוא הביאה ולא הקדושין ופליג על הש"ס דבב"מ דמשמע משם דהאיסור הוא הקדושין ולא הביאה ובע"כ מוכרחין לומר להרמב"ם כן דהאיסור דאלמנה לכה"ג ושאר איסורי כהונה לא על הקדושין אלא על הביאה והקדושין הוא רק תנאי באיסור הביאה דכיון דהרמב"ם סובר דאינו עובר באיסור דלא יחלל זרעו אלא כה"ג באלמנה אבל בשאר נשים פסולי כהונה כגון גרושה זונה חללה אינו עובר בלא יחלל ואי נימא דהאיסור דלא יקח, סובר הרמב"ם הוא על הקדושין נמצא לפי זה דאם יבא כהן על פסולי כהונה איזה ביאות לא ילקה אלא על ביאה ראשונה ולא יותר כיון דהמלקות הוא על הקדושין ולא על הביאה ולא קדש אלא פעם אחת ובפירוש קאמר סוגית הש"ס בקדושין לדף ע"ז ע"ב) דאם בא עלי' איזה פעמים והתרו בו על כל ביאה דלוקה על כל ביאה וביאה ובשלמא להרמב"ן ודעימי' דסובר דאיכא לא יחלל גם בחללה יכולין לומר דהמלקות הוא על איסור דלא יחלל אבל על לא יקח אינו לוקה אלא פעם אחת משום דהאיסור הוא על הקדושין אבל להרמב"ם קשה על איזה לאו מחויב מלקות לא משום לא יקח ולא משום לא יחלל אלא ודאי מוכרחין לומר דהרמב"ם סובר דהאיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על הקדושין כיון דאינו לוקה על הקדושין אלא א"כ בעל. והגם דמסוגיא דבב"מ וגם מס"ד דמקשן שם בתמורה מוכרחין לומר דסבירא לי' דהאיסור דפסולי כהונה הוא על הקדושין ולא על הביאה מ"מ מוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דמפרש סוגית הש"ס דמשני שם שאני הכא דאמר קרא ולא יחלל זרעו כדברי הפנ"י דבזה גלי קרא דהאיסור דאלמנה לכה"ג הוא על הביאה ולא על הקדושין ודוק

ולכאורה תקשה לפי דבריהם דכונת הש"ס בתמורה הוא במכוון אחר ממאי דאמרינן בכתובות שם. תקשה לפי זה הא גופי' למה דחק שם בתמורה לשנות שם אליבא דרבא דלכך לא שייך לומר ל"מ באלמנה לכה"ג משום דהאיסור הוא הביאה ולא הקדושין דלא כסברת המקשן ולמה לא משני כדאמר הש"ס בכתובות דלכך תפסי קדושין בהן משום דחלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין כדמפרש שם התוס' בתמורה לפי האמת. אך נראה לי בדרך פשוט משום דכבר ביארנו בסימן ג' דלא שייך לומר דכל היכא דלא תפסי קדושין הוי הולד ממזר אלא היכא דאין קדושין תופסין משום חומר האיסור לכן שייך לומר כיון דהאיסור הוא כ"כ חמור שאין תופסין בו קדושין מהני ג"כ לשווי' הולד ממזר אבל היכא דאין קדושין תופסין בה משום סיבה אחרת אז לא שייך לומר דיהא הולד ממזר כיון דליכא שום חומר איסור דלשווי' להולד ממזר. ולפי זה נראה דדוקא שם בכתובות שייך לשנויי דלכן תופסין קדושין באלמנה לכה"ג משום דכתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין משום דר"ע סובר דבכל חייבי לאוין אין תופסין קדושין לכן אי לא יתפסו קדושין ג"כ באלמנה לכה"ג הוא משום חומר האיסור דחייבי לאוין לכך אתי דיהא הולד ממזר וכיון דגילה קרא דהולד לא הוי אלא חלל ולא ממזר נמצא לפי זה דקדושין תופסין באלמנה לכה"ג וא"כ ילפינן שפיר ממאי דלא הוי ממזר דקדושין תופסין אבל שם בתמורה דרצינו שם לומר דלא יתפסו הקדושין באלמנה לכה"ג משום דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני נמצא דזהו לאו מטעם חומר האיסור של חייבי לאוין דהא חזינן דבשאר חייבי לאוין הגם דהביאה אסורה משום לאו אעפ"כ תפסי קדושין נמצא דחומר של איסור לאו אינו יכול לעכב תפיסת קדושין ולא דמי לאיסור דחייבי כריתות דחמור דמעכב קדושין א"כ הא דרצינו לומר באלמנה לכה"ג דלא יתפסו קדושין הוא משום הטעם דאמר רחמנא לא תעביד ל"מ נוכל לומר לפי זה דאפילו אי נימא דלא מהני ולא יתפסו קדושין בה אעפ"כ לא יהי' הולד ממזר כיון דמ"מ ליכא אלא איסור לאו ואיסור לאו אינו יכיל למגרם שיהי' הולד ממזר וא"כ לא מצי הש"ס לשנויי כמו דשנינן בכתובות דמדגלי קרא דלא הוי ממזר תפסי קדושין דראי' זאת ליכא אלא אי נימא דלא יתפסו, קדושין משום חומר האיסור כמו שם בכתובות דאזלינן אליבא דר"ע דאי לא תפסי קדושין באלמנה לכה"ג אז צריך להיות דהולד ממזר ומדגלי קרא דלא הוי ממזר ראי' מזה דתפסי אבל הכא בתמורה דאפילו נימא דלא הוי ממזר מ"מ יכול להיות דלא תפסי קדושין משום דלא מהני ואפ"ה אין הולד ממזר משום דמחייבי לאוין לא הוי ממזר כמו כל חייבי לאוין דתפסי קדושין ג"כ וא"כ אין ראי' באלמנה לכה"ג מדלא הוי ממזר דתפסי קדושין ודוק. לכן