שמחת החג מג

משום גרושה או זונה אבל מ"מ כיון דהאיסור איננו עצם החלול מה שמחלל אשה כשרה לכהונה אך האיסור הוא הביאה אך תנאי הוא' בהביאה דאיזה ביאה אסרה תורה ביאה כזו שיהי' לה כח לחלל האשה וכיון דהכא הביאה בעצמה יש לה כח לחללה ולפוסלה מהכהונה נמצא דבא עלי' ביאה האסורה והגם דבפועל איננו מחללה מכהונה משום דכבר נפסלה אבל מ"מ כיון דהאיסור לאו הוא על החלול בעצם אלא הביאה היא האיסור והביאה מצד עצמה יש לה כח לחללה מכהונה וביאה כזו אסרה התורה כדביארנו לעיל ודוק. ובזה יהיו מובנים דברי הרמב"ן במאי דסבירא לי' דאפילו בא על חללה נמי עובר על לא יחלל הגם דהתם כבר נתחללה ממש. ובשלומא על גרושה וזונה יכולין לומר דסברת הרמב"ן הוא במאי דסבירא לי' דעובר על לא יחלל הגם דכבר אסורה לכהן משום גרושה וזונה מ"מ יכולין לומר דעל פסול חללות ממש הקפידה התורה שלא יפסול אשה לכהונה מטעם איסור חללות אבל בחללה ממש דכבר נתחללה בפסול זה, קשה להבין דברי הרמב"ן מהיכא תיתי יעבור על לא יחלל כיון דהיא כבר חללה אבל לדברינו דהאיסור דלא יחלל הוא איסור על ביאה שלא יבא על נשים פסולות אך מאי דאפקא רחמנא בלשון דלא יחלל הוא משום דגילתה התורה דאיזה ביאה אסרה התורה משום לא יחלל היינו ביאה כזאת דיהי' לה כח לחלל לכן אפילו בא על חללה כיון דבאמת הביאה מצד עצמה יש לה הכח לחללה אלו הי' קצת נ"מ בין נתחללה פעם אחת לנתחללה שני פעמים אך לפי האמת לא ניכר שום חלול בהביאה הזאת בפועל ממש אבל מ"מ כיון דהאיסור הוא על הביאה לא גרע מאלו בא על אשה ולא נתעברה אפילו ידעינן בודאי שלא תתעבר אעפ"כ עובר על האיסור דלא יחלל זרעו כדביארנו לעיל משום דהעיקר הוא דהביאה מצד עצמה תהי' ראוי' לחלול זרע אעפ"י דבפועל לא תהי' נ"מ מ"מ כיון דהאיסור היא על הביאה נימא דביאה כזו אסרה תורה כן הכא נמי נהי דבפועל לא שייך חלות של חללות על חללה אעפ"כ כיון דהביאה מצד עצמה יש לה כח לחללה נימא שפיר דביאה כזו אסרה תורה לכן סובר הרמב"ן שפיר דעובר על לא יחלל אפילו בבא על חללה ודוק

והנה מהסוגיא דקדושין (ע"ח) הנ"ל נראה בפשטות שתופסת דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על עצם החלול. א' מה שהוכחנו לעיל מהא דפריך סתמא דש"ס וללקי אשום לא יחלל זרעו ומשמע מיד כשבעל וגמר ביאתו מלקינן לו משום ולא יחלל זרעו הגם דליכא עוד הזרע וגם אינו ברור עוד בכלל שתלד מביאה זו ואמרנו לעיל משם התוס' רי"ד דהטעם הוא משום דהאיסור הוא על הביאה ולא על חלול הזרע. אך ראי' עוד יותר מוכרחת שהש"ס דקדושין הנ"ל תופס סברא זו נראה ממה דאיתא שם מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו שני שמות ותו לא פירוש וקשיא לר"י דאמר דלוקה ג"כ משום לא יחלל ומשני לא שני שמות על זה ושני שמות על זה פירוש דלוקה ארבע מלקיות שתים משום לא יקח משום גרושה ואלמנה ושתים משום לא יחלל משום גרושה ואלמנה. והנה אם נאמר בשלומא דהלאו דלא יחלל הוא על הביאה ולא על החלול והוי כמו דכתיב לא יבא עלי' שייך שפיר שתי מלקיות משום לא יחלל משום אלמנה וגרושה כיון דלא יחלל קאי על אלמנה וגרושה חללה זונה לכן עובר משום אלמנה לחוד ומשום גרושה לחוד כמו שעובר על לא יקח משום אלמנה ומשום גרושה אבל אם נאמר דהאיסור דלא יחלל הוא לאו על הביאה רק על עצם החלול מה שמחלל אשה כשרה לכהונה א"כ כיון דהיא חד גופא ואין מחלל אלא אשה אחת איזה מקום יש בזה לומר דלעבור שני פעמים משום גרושה לחוד ומשום אלמנה לחוד דנהי דהיא אלמנה וגרושה אבל מ"מ ליכא אלא חלול אחד בפועל והאיסור הוא על החלול בעצם ולא על הביאה אבל אי נימא דהאיסור הוא על הביאה ניחא משום דהוי כאלו כתוב לא יבא על אלמנה וגרושה שייך למלקי בזה שתים אעפ"י דהיא גופא חד משום דמ"מ הרי היא אסורה עליו משום שני השמות ועבר עליהן אבל אי נימא דהאיסור הוא על חלול העצם לא שייך לומר כן משום דמ"מ לא מחלל אלא אשה אחת ולא שתים ודוק

ונראה דכל זה תופס הש"ס דוקא לר' יהודה אבל לרבא מוכרחין לומר דהאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ולא על הביאה. דהנה שם בקדושין איתא רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל פירוש דרבא סבירא לי' דאם לא בעל אינו לוקה כלל ואם בעל לוקה שתים אף על הקדושין ויכולין לחקור הא דאמרינן דעל קדושין בלא ביאה דאינו לוקה אי נימא דהאיסור דלא יקח הוא הקדושין כמשמעות הכתוב דלא יקח אך בתנאי דאינו חייב מלקות על הקדושין אלא א"כ בעל או נימא דהאיסור הוא על הביאה ממש אך איזה ביאה אסרה תורה דוקא ביאה שהיא בדרך אישות ולא בדרך זנות דהיינו שתהי' מקודשת לו אבל האיסור בעצם אינו הקדושין אלא הביאה. והנה בתמורה (דף ה' ע"ב) דפרכינן שם על רבא דסבירא לי' כל מאי דאמר רחמנא לת"ע א"ע לא מהני מאלמנה לכה"ג דרחמנא אמר לא יקח ואעפ"כ תפסי קדושין ופירשו המפרשים הא דפרכינן מאלמנה לכה"ג יותר משאר חייבי לאוין משום דשאר חייבי לאוין האיסור הוא על הביאה אבל הקדושין בעצם אינו אסור כלל לכן לא שייך בהו למימר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. אבל באלמנה לכה"ג דכתיב בהו לא יקח הרי דהקיחה בעצם אסרה תורה לכן פרכינן דנימא דלא מהני חזינן מזה דהאיסור דאלמנה לכה"ג הוא על הקדושין ולא על הביאה הגם דאינו לוקה על הקדושין אלא א"כ בעל מוכרחין לומר דהביאה הוא רק תנאי באיסור ולא האיסור גופא וגם מהש"ס דבב"מ (דף י' ע"ב) דאמרינן שם איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה וכו' להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחן וכו' עיי"ש הרי דהאיסור הוא על הקדושין לכן שייך לומר בזה דאין שליח לדבר עבירה אבל אי נימא דהקדושין בעצם לאו עבירה היא אך הביאה הוא עבירה לא הי' שייך לומר על הקדושין אין שליח לדבר עבירה דבשאר