שמחת החג מא

קנס בבא על אחותו דהא איכא הלאו דלא תהי' קדשה והחיוב הוא רק על העראה ועל העראה הא הוי לי' רודף. ולפי דברינו זה מוכרחין אנו לומר דהסוגיא דסנהדרין אזלא אליבא דריש לקיש דסבירא לי' דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין לכן פריך הש"ס שפיר אבל לר"י מאי קושיא נימא דהחיוב קנס הוא לעולם משום גמר ביאה והא דבגמר ביאה איכא הלאו דלא תהי' קדשה מיירי דלא התרו בו והוי ח"מ שוגגין לכן חייב לשלם קנס ומוכרחין אנו לומר דהסוגיא אזלא אליבא דריש לקיש אבל אנן דקיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין אין אנו צריכין לאוקמי מתניתין דמחייב קנס מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו או כדומה דלא הוי עליו דין רודף דיכולין לאוקמי בכל גונא דמחויב קנס ואף דהוי רודף מ"מ החיוב הוא משום גמר ביאה ומיירי דלא התרו בו משום לא תהי' קדשה לכן פסק הרמב"ם שפיר דהבא על חייבי כריתות מחויב קנס ולא מפליג מידי ועיין בדברינו לקמן סי' ט"ז ודוק

סימן ז

הרמב"ם פרק י"ז מהל' איסורי ביאה הל' ב' כת: ז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול ובין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עלי' דרך זנות אינו לוקה וכו' עד שיקח ויבעול עכ"ל. ובהל' ג' שם ז"ל אבל כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אעפ"י שלא קדש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם ביאתו וכו' עכ"ל. הרי מזה דשיטת הרמב"ם היא דליכא לאו דלא יחלל אלא בכה"ג באלמנה לבד אבל בגרושה חללה זונה בין כה"ג ובין כהן הדיוט אינו עובר עליהן משום לא יחלל וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דבאלו נשים ליכא משום לא יחלל משום דהרי הן מחוללות ועומדות עוד קודם ביאתו דאסורות לינשא לכהן אבל באלמנה לכה"ג דקודם ביאתו היתה כשרה לכהן הדיוט ועכשיו בביאתו נתחללה עובר על לא יחלל ע"כ שיטתו של הרמב"ם ז"ל

והנה לכאורה תקשה על טעמא דהרמב"ם ז"ל דבאלו ג' נשים אינו עובר משום לא יחלל משום דכבר הן מחוללות ועומדות הא תינח זונה וחללה דכבר הם אסורות בין לכהונה בין לתרומה לכן לא שייך בהו עוד חלול אבל גרושה דמותרת לתרומה דבי נשא או דאית לה ברה כהן ועכשיו כשנתחללה הרי נאסרה ג"כ לאכול בתרומה וא"כ אמאי אינו עובר על לא יחלל. ונראה לתרץ אליבא דהרמב"ם ז"ל ולומר דאכילת תרומה לאו כהונה בעצם הוא אלא דין בעלמא היוצא מדין כהונה דהא קנין כספו נמי אוכל בתרומה וגם חזינן דעד אחד מעלה לתרומה אבל לא ליוחסין הרי חזינן דדין דאכילת תרומה הוא רק דין דאיסור והיתר דע"א נאמן באיסורין אבל לא נחשב בזה העדות לכהן בעצם דאי לאו הכי הי' צריך שני עדות דליוחסין צריכין שני עדות לכן כתב הרמב"ם שפיר דגם גרושה מקרי מחוללת ועומדת ומאי דפסלה מתרומה לא מקרי בזה דחיללה ג"כ לכהונה דתרומה לאו היינו כהונה כדביארנו ודוק

והנה הראשונים הקשו על הרמב"ם ז"ל מסוגיא מפורשת בקדושין (דף ע"ח ע"א) שם אמר ר' יהודה כה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל וכו' מתיב רבא אלמנה וגרושה פירוש אלמנה שהיא ג"כ גרושה לוקה משום שני שמות פירוש משום איסור אלמנה ומשום איסור גרושה מאי לאו שני שמות ותו לא פירוש וקשיא לר' יהודה דאמר דלוקה ג"כ משום לא יחלל ומשני דלוקה משום שני שמות על זה ושני שמות על זה פירוש דלוקה משום גרושה משום לא יקח ומשום לא יחלל ומשום אלמנה משום לא יקח ומשום לא יחלל ולשיטת הרמב"ם דבגרושה ליכא האיסור דלא יחלל האיך שייך כאן כלל לומר דלוקה משום לא יחלל וגם מאי מותיב לר"י דללקי כאן משום לא יחלל הא כיון דהוי כאן גרושה נהי דהוי אלמנה נמי אבל מ"מ הרי מחוללת ועומדת מטעם דהוי גרושה וא"כ לא שייך כאן לא יחלל ודוק. ועוד הקשו על הרמב"ם דסובר דבגרושה חללה זונה ליכא הלאו דלא יחלל משום דכבר היא מחוללת מ"מ ללקי משום לא יחלל זרעו אי גמר ביאתו כדמשמע שם מהש"ס דפרכינן שם וללקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני דלא גמר ביאתו דלא יחלל זרעו עובר בגמר ביאה דוקא משום דבעינן ביאה הראוי' להקמת זרע משמע מזה דעכ"פ היכא דגמר ביאתו מחויב משום ולא יחלל זרעו וא"כ האיך כתב הרמב"ם דכל כהן שבא עליהן בזנות על אלו ג' דנשים דאינו לוקה. משום דלא יקח אינו עובר אלא דרך נשואין ומשמע מזה דאפילו גמר ביאתו נמי אין לוקה וקשה אמאי נהי דאינו לוקה משום לא יקח אבל משום לא יחלל זרעו ללקי מיהא ודוק

והנה ה"ה תירץ שם על זה דאיסור דלא יחלל זרעו אינו אלא כשיולד הזרע ואינו חייב מיד לאחר הביאה אבל מסתמא דש"ס דקדושין דפרכינן שם וללקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע מיד לאחר הגמר ביאה מחויב מלקות דאי לאו הכי מאי קשי לר' יהודה דאמר דחייב שתים דר"י מחשב מה שהוא מחויב מיד לאחר הביאה אבל לא מה שיהי' מחויב לאחר זמן וגם לא פסיקא לי' דלאחר זמן יהי' מחויב דדילמא לא יהי' לו זרע כלל מביאה זו ואמאי צריך לשנויי דאיירי דלא גמר ביאתו אלא ודאי משמע דמיד לאחר הגמר ביאה מחויב מלקית משום לא יחלל זרעו ודוק. וגם מירושלמי יבמות פ"ו הל' א' (דף ל"ה ע"א) דפוס רא"ם משמע שם בפירוש דמיד בשעת גמר ביאה מחויב מלקות דקאמר שם גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו משמע מיד ואפילו לא נתעברה כלל מביאה זו דעיקר האיסור הוא על ביאה שיכולה להביא לידי חלול זרע כן משמע סתמא דהש"ס דידן והירושלמי וא"כ אמאי לא הביא הרמב"ם הלכה זו דבגמר ביאה מחויב משום ולא יחלל זרעו בין באלמנה לכה"ג ובין באלו ג' נשים דהיינו גרושה חללה זונה ודוק

ובאמת קושיא זו על הרמב"ם דללקי משום לא יחלל זרעו היא היא מה שמשיג שם הראב"ד ז"ל בהל' ההיא ד"ה כתב הראב"ד עיי"ש