שמחת החג לו

ואתי ג"כ שפיר לשון הרמב"ם דכתב ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין אמאי לא כתב הרמב"ם סתם דאם נפלה לפניו איסורי עשה ולת"ע דלא נפטרה צרתה. אבל לדברינו אתי שפיר דדוקא חייבי עשה ולת"ע של אלמנה לכה"ג לא קנה אותה מטעמא דביארנו לעיל אבל שאר חייבי עשה ולת"ע כגון שהיתה מצרית והוא כה"ג דיש ג"כ איסור עשה ולת"ע עשה דמצרית ולת"ע דאלמנה מן האירוסין ועוד כדומה לא שייך בהו הטעם שכתבנו וא"כ יפטרו ג"כ צרותיהן שהרמב"ם פסק דבחייבי עשה אם בא עלי' נפטרה צרתה ודוק

אך לפי דברינו נהי' מוכרחין לומר דהרמב"ם פוסק כשמואל דאפילו בנפלה מן הנשואין נמי לא קנה בביאת שוגג אלא לדברים האמורים בפרשה להאיכא דאמרי שם ביבמות (דף נ"ו) ומהרמב"ם פ"ח מה' תרומות הל' ו' משמע שם דפוסק כרב. ודוקא מן האירוסין לא קנה בביאת שוגג אלא לדברים האמורים בפרשה אבל מן הנשואין קנה לכל. ודוחק לומר דהא דכתב הרמב"ם ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין מיירי דנפלה לו מן האירוסין אך שהיתה אלמנה מן הנשואין מכבר דמהרמב"ם משמע בכל האופנים אפילו שנפלה לפניו מן הנשואין נמי לא נפטרה צרתה ובנפלה מן הנשואין בביאת שוגג קנה לכל. והי' עולה בדעתי לומר דהא דרב סובר להאיכא דאמרי דמן הנשואין אוכלת בתרומה דוקא בתרומה אוכלת אבל לשאר דברים אינו קונה אותה אפילו בנפלה מן הנשואין דכיון דסובר דמן האירוסין לא קנה אותה אלא לדברים האמורים בפרשה הרי לך דבביאת שוגג אינו קונה אותה קנין גמור ובדאורייתא לא שייך לחלק בין נפלה מן האירוסין לנפלה מן הנשואין ודוקא בתרומה סובר רב שאוכלת משום דמדאורייתא אוכלת אפילו ארוסה ואפילו לא יקנה בה אלא קנין ארוסה נמי תאכל אלא דרבנן גזרו על הארוסה והכא דנפלה מן הנשואין דכבר אכלה קמי בעל לא גזרו עלי' אבל לשאר דברים סובר ג"כ כשמואל דלא קנה אותה אלא לדברים האמורים בפרשה דהיינו לא יותר מקנין ארוסה. וסמך לדברי שלא תהי' סברא זו זרה בעיניך מצאתי בדברי הרשב"א שם שמביא מהרמב"ן ז"ל דללישנא קמא דרו"ש פליגי אלא מן האירוסין אבל מן הנשואין מודה שמואל ג"כ דאכלה כתב הרמב"ן ז"ל דשמואל לא מודה אלא דוקא לענין תרומה דאכלה אבל לענין שאר דברים יסבור שמואל דלא קנה אותה אפילו בנפלה מן הנשואין מטעמא דפרישית. ולאיכא דאמרי סובר רב כשמואל לל"ק א"כ יכולין שפיר לומר זאת. דלרב נמי לא קנה אפילו בנפלה מן הנשואין אלא לענין תרומה אבל לא לענין שאר הדברים ואתי הרמב"ם שפיר כדפירשתי לעיל דלכך, לא נפטרה צרתה משום דלא קנה בה בהאלמנה אלא קנין אירוסין ולא קנין נשואין אבל מכל הראשונים לא משמע הכי דמשמע מדבריהם דלרב מן הנשואין קנה לכל הדברים

אך בקצת ענין אחר נראה לומר דלא שייך בה קנין אחר מהדברים האמורים בפרשה דהנה הקשינו לעיל דנימא בכה"ג שבא על האלמנה מן הנשואין דלא מהני ונהי דמשום האיסור דלא יקח לא אמרינן דלא מהני משום דגלי קרא וג"כ בשביל האיסור דלא יחלל נמי לא שייך לומר דלא מהני משום דלא יתוקן האיסור אעפ"כ נימא דלא מהני בשביל האיסור עשה דבתולה ולא בעולה והתם יתוקן האיסור משום דהרמב"ם כתב דעל האיסור דבתולה ולא בעולה אינו עובר אלא מן הנשואין. ונראה לתרץ עתה בדרך אחר דנהי דאמרינן דלא מהני אבל כיון דהרמב"ם סובר בפ"י מהלכות איסורי ביאה הל' ד' דאין עובר על העשה דבתולה ולא בעולה אלא דוקא מן הנשואין ואפילו בקדושין לבד ג"כ לא עבר. ולפי זה נראה לומר דלא שייך לומר דלא מהני אלא לעני לעקור הנשואין אבל לא לעקור הקדושין לגמרי כיון דבקדושין לבד ליכא איסור ומהני ביאת כה"ג באלמנה לקנות לדברים האמורים בפרשה אבל ליורשה וליטמא לה לא משום דאמרינן בזה לא מהני שהוא קנין נשואין. ולא שייך לאקשויי האיך מחלקין קנין היבמה לחצאין דהא בכל יבמה קונה באותה הביאה לכל הדברים. וממנפ"ש אי לא מהני כאן מעשה הביאה בהיבמה לקנות משום האיסור לא תהני כלל לאו קושיא היא דבשלמא אי לא שייך לחלק קנין היבמה לחצאין וחד קנין הוא אז בודאי הייתי אומר דאי לא קנה ולא מהני בה מעשה הקנין לא מהני כלל. אך כיון דחזינן שוגג מן האירוסין עושה רק קנין אירוסין אך בנפלה מן הנשואין עושה הביא' בהקנינין ביחד אירוסין ונשואין דהוי הביאה כמו שקדש והכניס לחופה בב"א אבל מ"מ ני קנינים הם. לכן היכא דשייך לומר על הנשואין דלא מהני לא קני בה אלא קנין אירוסין לכך אתי פיר הרמב"ם כדביארנו לעיל דאי לא שייך בה אלא קנין אירוסין ממילא הזיקה שלה ג"כ קלישא דלא שייך זיקה בהאשה יותר מהקנין שיוכל לקנית בה וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דאין ביאתה פוטרת צרתה דהוי כמו ביאה פסולה דאינה פוטרת צרתה ודוק

סימן ו

הרמב"ם פ"א מה' נערה בתולה הל' י"א כתב וז"ל היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה או היתה אחת מחייבי כריתות כגון אחותו או דודתו והנדה וכיוצא בהן או שפיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם קנס ע"כ. והקשו האחרונים והובא בנוב"י חלק אהע"ז מהדו"ק סי' צ"ה על הרמב"ם מסוגיא דסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) אלו חייבי כריתות (פירוש שמצילין אותן בנפשן) ורמינהו ואלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו והיכי מחויב קנס הא הוי לי' רודף וקלב"מ ואמרוהו רבנן קמי' דרב חסדא משעת העראה דפגמה איפטר לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן הניחא למ"ד דהעראה זו נשיקה אלא למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר אלא אמר ר"ח עיי"ש דמוקמינן בגונא דליכא עליו דין מיתה של רודף כגון שיכול להצילו באחד מאבריו ועוד אוקימתות שם וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק סתם דהבא על חייבי, כריתות דחייב קנס ולא מחלק דהיינו דוקא בגוונא דליכא עליו דין מיתה של רודף אבל היכא דאיכא עליו דין מיתה של רודף פטור כמו שמבואר