שמחת החג לג

הוי זיקה בפני עצמה דאי נימא דחליצה הוי רק פטור ממצות יבום אבל לא הוי זיקה בפני עצמה לא הי' סברא דמה שהוא יכול לפטור עצמו מן המצוה הוי אפשר לקיים שניהם, והנה מאן דסובר דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא יכולין לומר דזו היא הסברא משום דכל המצוה היא יבום והחליצה אינה אלא פטור לכן במקום יבום חליצה לאו כלום היא, אך אינו מוכרח לומר כן דיכולין לומר דאפילו חליצה הוי מצוה בפני עצמה אבל לגבי מצות יבום לא נחשב הוא משום דמצוה קטנה היא מיבום ויש לעיין בזה, אבל מאן דסובר דמצות חליצה הוי אפשר לקיים שניהם בודאי סובר דחליצה הוי מצוה בפני עצמה ודוק. ולפי דברינו אלה נתרץ דברי הרמב"ם על נכון ממה שהקשינו עליו מדברי הגמרא דמותבינן על רבא תיובתא מאם בעלו קנו על מאי דאמר דחייבי לאוין לא רמיא ליבום משום דאין עשה דוחה לא תעשה במקום דאפשר לקיים שניהם והרמב"ם כתב דחייבי עשה אם בא עליה קנה הא אין עשה דוחה עשה, אך נראה לפי מה שבארנו דחייבי לאוין ועשה אע"ג דאין יכול ליבם אעפ"כ זיקת יבום יש עלי' לכן אתי לפי זה אם עבר ובא עלי' אע"ג דעבר על האיסור אעפ"כ קנה משום דיש עלי' זיקת יבום לכן פסק הרמב"ם שפיר דאם בא על חייבי עשה דקנה ואפילו בחייבי עשה ולת"ע נמי סבר דקנה אותה אך הא דכתב דאינה פוטרת צרתה בחייבי לאוין ועשה יבואר לקמן, אך הא דמותבינן על רבא דסבירא לי' דחייבי לאוין לא רמיא ליבום משום דאין עשה דוחה לת"ע מאם בעלו קנו כל הקושיא הוא דוקא רבא לשיטתו דכיון דרבא סובר דחליצה הוי אפשר לקיים שניהם וא"כ סובר דחליצה הוי זיקה בפני עצמה ולא הוי חליצה רק פטור מיבום, וא"כ אין ראי' מזה דחולצת דיש עלי' זיקת יבום כדבארנו לעיל דחליצה הוי דבר בפני עצמו וא"כ מותבינן שפיר על רבא דכיון דסובר דחליצה מקרי אפשר לקיים שניהם אמאי אם בעלו קנו הא ליכא עלי' זיקת יבום כלל, אבל אנן דקיימ"ל דחליצה במקום יבום לאו מצוה משום דחליצה לא הוי מצוה בפני עצמה רק פטור מזיקת יבום שפיר יש לפסוק דאע"ג דאין עשה דוחה עשה אעפ"כ אם בעלו קנו משום מדחולצת הרי ראי' דיש עלי' זיקת יבום לכן קנה בדיעבד ודוק

ובדברינו אלה נוכל לתרץ קושית התוס' בסוגיא ההיא ע"ב ד"ה מיתיבי תימא דרבא גופא מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה, אך לפי דברינו נוכל לומר דרבא ידע שפיר מהך ברייתא כיון דמותיב מינה אך הוא סובר דלא קשי' לדידי' כלל משום דרבא סובר שפיר דאע"ג דאין עשה דוחה לת"ע היכא דאפשר לקיים שניהם אעפ"כ סובר דזיקת יבום יש עלי'. ואף דבארנו דלרבא ליכא למימר כן משום דהוא סבירא לי' דחליצה הוי זיקה בפני עצמה, וממילא ליכא ראי' אליבי' מדחולצת דאיכא זיקת יבום אעפ"כ יכולין לומר דסבירא לי' כן מצד הסברא כמו שבארתי לעיל דכיון דליכא מיעוט בפירוש מיבום אלא מטעם דאין עשה דוחה לת''ע א"כ נשאר עלי' זיקת יבום ולכן שפיר אם בעלו קנו. והא דמותיב רבא לעיל מאם בעלו קנו הוא משום דלעיל ס"ד דגמרא דיבמתו הוא מיעוט חייבי לאוין מיבום וכיון דאיכא מיעוט בפירוש שלא ליבם בודאי אין סברא לומר דעדיין יש עלי' זיקת יבום לכן פריך שפיר אם בעלו אמאי קנו כיון דליכא כלל זיקת יבום אבל עכשיו דמיעוט בפירוש ליכא אלא אין יכול ליבם מהטעם דלא דחי העשה ללאו סבירא לי' שפיר דהזיקה נשתייר עלי'. והא דהוכחנו לעיל דליכא למימר הכי משום דמותבינן לעיל אמאי צריכין לעלי' דאחות אשה לא מתיבמת הא אין עשה דוחה לת''ע שיש בו כרת, הרי דאי אין עשה דיבום דוחה האיסור נסתלק ממנה הזיקת יבום לגמרי הוא דוקא בלת"ע שיש בו כרת שייך למימר כן משום דבאמת אין קדושין תופסין בחייבי כריתות, אך אי אמרינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ ליכא כאן כרת אבל אם לא דחי וא"כ נשאר האיסור כרת ובאיסור כרת אין תופסין קדושין וכיון דקדושין אין נתפסין כמו כן נפקע הזיקה דהזיקה ג"כ היא אישות אבל בחייבי עשה דכיון דקדושין תופסין בחייבי עשה נהי דאסור ליבם אבל מ"מ הזיקה נשארה עלי' לכן סבירא לי' דלא קשי' עלי' מהך ברייתא כלל, אבל סתמא דהש"ס לא ניחא להו לומר דאפילו בלא גילוי קרא דנשאר עלי' זיקת יבום אע"פ דאסור ליבם מדאורייתא לכן מותבינן עלי' שפיר ודוק

וראיתי להשעה"מ שכתב דלמאן דסבר דחייבי לאוין ועשה הגם שאסור ליבם אעפ"כ ליכא האיסור דא"א כיון דבעי חליצה אם עבר ובעל דקני מדין קדושין נהי דמטעם יבום לא קני דלא רמיא לי' ליבם אבל מטעם קדושין קני ועיי"ש, ולענ"ד חוץ ממה שיש להסתפק אם קדושין תופסין ביבמתו דהא מאמר אינו קונה אלא מדרבנן ונהי דביאה קונה קנין גמור דדוקא כסף ושטר נמעטו היינו דוקא מצד יבום קונה ביאה אבל הכא דמצד יבום לא קנה רק מצד קדושין הוי ביאה ככסף ושטר ולא קנה ביבמה, אך זאת יכולין לתרץ ולומר דאימת לא שייך קדושין ביבמה דוקא ביבמה דשייכה בה יבום דכן משמעות הכתוב דביאה גומר בה ואין כסף ושטר גומרין בה אבל כיון דכאן לא שייכא בה יבום לדברי השעה"מ שייכה בה שפיר קדושין, ויש לעיין בזה, אך לפי דברי לא שייך לומר כל זה כיון דביארנו דכל הטעם דמאן דסובר דליכא בהו איסור דא"א הוא משום דשייך בה זיקת יבום וא"כ אם עבר ובעל קנה בודאי מטעם יבום ולא מטעם. קדושין ודוק

וגם מ"ש שם ראי' מהרשב"א והריטב"א ז״ל דסבירא להו דהיכא דלא חזי' ליבום מדאורייתא איכא כרת דא"א נראה דלאו ראי' היא כלל דהריטב"א והרשב"א ז"ל מיירי לפי הס"ד דגמרא בחייבי לאוין דאיכא מיעוט דיבמתו מיבום וכיון דאיכא מיעוט בפירוש בודאי איכא כרת אבל לפי המסקנא דליכא מיעוט בפירוש רק מטעם דאין עשה דוחה עשה בודאי יודו הרשב"א והריטב"א ג"כ דנהי דאסור ליבם אבל הזיקת יבום לא נסתלק ממנה ואם עבר ובעל קנה כדבארתי לעיל

והנה דברי הרמב"ם לפי מה שכתבתי מיושבין בטוב טעם שלא תקשה עליהם מדברי הש"ס על מה שכתב דחייבי עשה נפטרה צרתה אם