שמחת החג לב

התורה מותר ליבם משום דעשה דוחה לת"ע) דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולת"ט אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה לת"ע הכא נמי אפשר בחליצה עיי"ש מיתיבי' ואם בעלו קנו תיובתא. דלרבא דאמר דאין עשה דוחה לת"ע היכא דאפשר לקיים שניהם ולא חזי' כאן ליבום משום דאפשר בחליצה אם בעלו אמאי קנו והרי הכא דליכא מיעוט בפירוש מיבום והא דאין יכול ליבם הוא רק משום דאין עשה דוחה לת"ע היכא דאפשר לקיים שניהם ואפ"ה אם עבר ובעל משמע בפירוש דלא קנה כלל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דחייבי עשה אם עבר ובעל קנה אותה וגם צרתה נפטרת הא לא חזי' ליבום מדאורייתא משום דאין עשה דוחה עשה ודוק

ועוד נראה לפענ"ד לדקדק על לשון הרמב"ם דהרמב"ם כתב שם בהל' י"א גבי אלמנה לכה"ג שהיא חייבי עשה ולת"ע בזה"ל הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ הרי משמע מזה דגם אפילו בחייבי עשה ולת"ע נמי לא פסק הרמב"ם דלא קנה לגמרי אך קנין קצת לפטור אותה קנה אך לא קנין גמור כ"כ לפטור צרתה אבל קנין קצת לפטור אותה קנה ותקשה ממנפ"ש אם קנה לפטור אותה גם צרתה תהי' נפטרת ואי לא נפטרה צרתה היא ג"כ לא תהי' פטורה ותהי' צריכה חליצה והאי קנין קצת מהיכן הוא. וכעין זה ראיתי בב"ש סימן קע"ד ס"ק ג' שהקשה אמאי כתב הרמב"ם שלא נפטרה צרתה דמשמע מלשון זה דהיא פטורה לגמרי הא גם היא גופה לבעי חליצה דהא מוכח בסוגיא ממאי דמותבינן מבעלו קנו דהיכא דלא חזי' ליבום מדאורייתא לא קנה אותה כלל ע"כ. ועדיפא הוי לי' לאקשויי מסוגיא זו אמאי כתב לעיל דחייבי עשה קנה לגמרי וגם צרתה נפטרת הא מדמותבינן מאם בעלו קנו משמע דלא קנה אותה כלל כדאקשינן לעיל

והנה כדי לתרץ את דברי הרמב"ם שלא תקשה עליהם מהסוגיא דיבמות הנ"ל וגם שלא יהיו קשים דברי הרמב"ם אהדדי נראה להקדים מה שנסתפק הפרשת דרכים ומביאו השעה"מ פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' י"א אי כה"ג בא על יבמתו שהיא אלמנה מן הנשואין אי עבר על איסור א"א שהיא בכרת או לא עבר רק על איסור אלמנה לכה"ג אבל איסור א"א לא. ונלפע"ד לומר דספיקתו תליא בהא אי נימא דבחייבי עשה ולת"ע דכיון דאינן יכולין ליבם משום דאין עשה דוחה לת"ע וע' ליכא עלי' זיקת יבום כלל רק זיקת חליצה או נימא דאע"פ דאסורה ליבמה משום דאין עשה דוחה לתו"ע אעפ"כ לא נסתלקה ממנה הזיקת יבום ויש עלי' ג"כ זיקת יבום אך אינו יכול ליבמה דהוי האיסור עשה רק כמו ארי' דרביע עלה ולא מסלק ממנה הזיקה כיון דליכא מיעוט בפירוש דתהי' פטורה מיבום ודוק

והנה אם נאמר כצד הא' יכולין לומר דהוי עלי' איסור אשת אח אעפ"י דזיקת חליצה יש עליה ואינה מותרת לשוק עד שתחלוץ אעפ"כ נוכל לומר דאיזה זיקה מתרת האיסור דא"א דוקא זיקת היבום אבל לא זיקת החליצה אבל אי נימא כצד הב' דאע"פ דאינה יכולה ליבמה אעפ"כ יש עלי' זיקת יבום נמי בודאי ליכא עלי' איסור דא"א ודוק

אך לכאורה קשה על סברתינו דאעפ"י דאסור ליבמה משום דאין עשה דוחה לתו"ע אעפ"כ לא נסתלק ממנה זיקת יבום כיון דליכא מיעוט בפירוש הא משמע מהסוגיא דיבמות (דף ג') דפרכינן שם טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לאו הכי דתי הא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ומסקינן נמי דערוה לא צריכה קרא משום דאין עשה דוחה לת"ע שיש בו כרת משמע דאפילו זיקת יבום נמי ליכא דאי לאו הכי היתה צריכה חליצה וא"כ הכא נמי נימא כן דכיון דאין עשה דוחה לתו"ע אפילו זיקת יבום נמי ליכא

אך לכאורה לא קשיא כלל דנהי דאמרינן דנסתלקה ג"כ זיקת היבום דכיון דאין יכול ליבמה אבל מ"מ חייבי עשה ולת"ע דכיון דרבינהו רחמנא לחליצה הרי גלתה התורה דגם זיקת יבום יש עלי' דאל"כ חליצה זו מה טיבה דכל חליצה אינה אלא לפטור מיבום וכאן דגילתה התורה דחייבי עשה צריכין חליצה צריכין לומר דגם הזיקת יבום לא נסתלקה ממנה לגמרי והאיסור הוא רק כמו ארי' דרביע עלה ודוק

אך באמת יש לחקור אי חליצה הוי זיקה בפני עצמה דעל כל יבמה איכא זיקת חליצה וזיקת יבום ולא תליא הא בהא או נימא דהזיקה הוא דוקא זיקת יבום אך החליצה הוא פטור לפטור מזיקת יבום אבל חליצה בפני עצמה לאו כלום היא ואינה יכולה להיות מזוקקת לחליצה בלי זיקת יבום. ולכאורה זהו הפירוש דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דכיון שאינה עולה ליבום וליכא עלי' זיקת יבום ממילא לא שייך בה חליצה אבל מ"מ ראי' מוכרחת אינה דיכולין לומר דגזירת הכתוב הוא בלא סברא תדע דהא התוס' כתבו דג"כ כל מי שאינה עולה לחליצה אינה. עולה ליבום אע"פ דשם לא שייך סברתינו ומוכרחין אנו לומר דגזה"כ הוא כן. והנה אם נאמר דזיקת חליצה זיקה בפני עצמה היא ולא שייכא לזיקת יבום כלל א"כ ליכא ראי' מחייבי עשה ולאוין דחולצין דאיכא בהו ג"כ זיקת יבום אבל אי נימא דהחליצה הוא אינו אלא לפטור מזיקת יבום א"כ שפיר ראיה דחייבי לאוין ועשה דחולצין דאיכא בהו ג"כ זיקת יבום וליכא בהו האיסור דאשת אח. ואתי לפי דברינו אלה דאי זיקת יבום ישנה ג"כ בחייבי לאוין ועשה או דליכא אלא זיקת חליצה תלוי בהא אי נימא דחליצה הוי פטור מדין יבום ולא דבר בפני עצמו וא"כ כאן דחייבי לאוין ועשה גלתה התורה דחולצחין בודאי איכא בהו זיקת יבום והא דאין מיבם משום האיסור הוי עכוב מצד אחר ולא הסתלקות הזיקה אבל אי נימא דחליצה הוי זיקה בפני עצמה א"כ ליכא ראיה מחייבי לאוין ועשה מדחולצות דאיכא בהו זיקת היבום וא"כ צריכין לומר כהסברא שמשמע מהש"ס דאי אין יכול ליבם מחמת דאין עשה דוחה עשה ונסתלקה ממנו לגמרי זיקת היבום ודוק

ונראה לומר דהנה מאן דסובר דחליצה הוי אפשר לקיים שניהם, בודאי סובר דחליצה