שמחת החג לא

לאביה ותירץ הגרע"א ז"ל דכיון דידעינן דהכסף לאביה ממילא ידעינן שפיר שאבי' יכול לקדשה מהפרת נדרים דלא הוי ממינא מאיסורא כ"א איסור מאיסור אבל לדברינו לא שייך כל זה משום דאפילו על דין קדושין גופי' שהאב יכול לקדשה ליכא למילף משום דקדושין בעצמן הוי קנין שאשה נקנית לבעלה וקנינין מאיסורין לא ילפינן ודוק

והנה אחר שביארנו את כל זה נראה שעמדה וגם נלבה קושיתי שהקשיתי דלמה לי קרא לקדושי קטנה דאביה יכול לקדשה נילף מקדושי יעוד דהשתא זבוני מזבן לה כסף קדושי' מבעי' כמו דקאמר הש"ס גבי מעשה ידי' לפי מה שביארנו דהקניני אישות ג"כ נכלל בכלל קניני השפחות והא דתרצנו לעיל דמיעוד לא מצינן למילף אלא קניני אישות שיש לאב כח בה אבל על דיני אישות מנלן שיש להאב להניח עלי' דינין לאו תרוצא הוא כלל לפי דברינו עתה דעל דינין גרידא נילף מהפרת נדרים כדברי הגרע"א על דברי התוס'. ומה שדחינו הוא דוקא על דברי הגרע"א משום דסוף כל סוף צריכין למילף מנדרים דאביה יכול לקדשה ולאקנויי לבעלה וזאת ג"כ נקרא ממונא מאיסורא אבל לפי דברינו עתה דהקניני אישות ילפינן מיעוד דיכול האב להקנות לבעלה רק הדינין גרידא דהם האיסורין לא מצינן למילף מיעוד משום דבאמת עושה האדון האיסורין מכחו ולא מכח האב אבל איסורין גרידא נוכל למילף מהפרת נדרים וא"כ מה פריך שם בש"ס ואימא ה"מ קטנה פירוש דאת בתי נתתי לאיש הזה אזיל לקטנה הא לקטנה לא צריך קרא דנילף מקו"ח דהשתא זבוני מזבין לה ואיסורי ילפינן מהפרת נדרים וממילא נשאר קרא דאת בתי נתתי לנערה ומוכרחין לומר דהש"ס אזיל אליבא דמ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתני דאז ליכא למילף מיעוד כלל דגם הקניני אישות עושה האדון מכחו או נימא כצד החקירה דחל שני חלותין ולכך לא נוכל ג"כ לילף מיעוד משום דנוכל לומר דגזה"כ הוא דאם חל חלות של שפחות יהי' חל ג"כ חלות של אישות אלא מכח האדון בעצמו כמו למ"ד מעות הראשונים לאו לקדושין נתנו אבל הרמב"ם דפסק דמעות הראשונים לקדושין נתנו וגם בארנו דחל חלות אחד והחלות הזה ודאי מכח האב בא וא"כ לא צריכין כלל קרא לקטנה משום דנילף מיעוד דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושי' מבעי' וא"כ שפיר אתא הקרא דאת בתי נתתי לנערה לכן שפיר כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הל' י"א דילפינן מאת בתי נתתי. ודוק בזה כי ב"ה הם דברים ישרים

והנה לפי דברי הגאון רע"א ז"ל שהבאתי לעיל שכתב דלמסקנא שאנו למדין מויצאה והיתה דכסף קדושין שייך לאב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דאבי' יכול לקדשה משום דלא הוי עוד ממונא מאיסורא יהי' ניחא דברי הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם בכתובות על המשנה דהאב זכאי בקדושי' פירש שם דילפינן מבנעורי' בית אבי' דכל שבא נעורים לאבי' והקשו עליו מהסוגיא הנ"ל דרצה שם למילף מבנעורי' ודחי שם דבהפרת נדרים הוא דכתיב וממונא מאיסורא לא ילפינן והמסקנא הוא דילפינן מויצאה חנם ולפי דבריו ניחא דמויצאה חנם לא ילפינן אלא דהכסף הוא לאבי' וקדושין עצמן דיש לו כר נקדש את בתו ילפינן שפיר מהפרת נדרים דהוי איסורא מאיסורא ודוק

סימן ה

הרמב"ם פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' י' כתב וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שני' הרי זו חילצת ולא מתיבמת וכו' לפיכך אם בעל יבמתו האסורה לו משום לאו או עשה ואצ"ל משום שני' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו עכ"ל. הרי פסק באותה הל' דגם בחייבי עשה אם עבר ובעל קנה אותה וגם נפטרו צרותיה. ואח"כ שם בהל' י"א כתב וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עלי' כה"ג לא נפטרה צרתה משום שאין עשה דוחה לא תעו"ע והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל הרי שפסק כאן באלמנה לכה"ג שהיא חייבי עשה ולת"ע לא קנה אותה קנין גמור ולא נפטרה צרתה והקשו על הרמב"ם דמאי שנא חייבי עשה ולת"ע מחייבי עשה גרידא דכמו שאין עשה דוחה לת"ע וע' כן אינה דוחה אפילו עשה גרידא וא"כ מאי שנא דפסק דבחייבי עשה גרידא דקנה וגם צרתה נפטרת ובחייבי עשה ולת"ע כתב דלא קנה אותה וגם צרתה אינה נפטרת ודוק. ועוד הקשו מהסוגיא דיבמות (דף כ') דס"ד דש"ס שם לומר ד,,גמיבמתו" מרבינן חייבי לאוין לחליצה ולא ליבום. ומתיב שם רבא מהא דתני' פצוע דכא וכרות שפכה וכו' ואם בעלו קנה ואי ס"ד דחייבי לאוין לחליצה רמיין ליבום לא רמי' אם בעלו אמאי קנה הרי לך מזה דאם מדאורייתא לא רמי' ליבום צריך להיות דאם בעלו לא קנו וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דבחייבי עשה קנה אותה הא אין עשה דוחה עשה והוי לא רמיא ליבום מדאורייתא. אך קושיא זאת יכולין לתרץ דלא דמי חייבי עשה דמיירי בהו הרמב"ם לחייבי לאוין לפי הס"ד דש"ס שם דהתם בחייבי לאוין דאי לאו הקרא דיבמתו היתה ראוי' ג"כ ליבום משום דעשה דוחה לת"ע וא"כ לפי דיבמתו אזיל למעט חייבי לאוין ליבום הרי בפירוש ממעיט רחמנא חייבי לאוין דלא תהי' בה זיקת יבום לכן אם בעלו לא קנו אבל חייבי עשה דמיירי בהו הרמב"ם לא מיעט רחמנא בפירוש מיבום רק דאין יכולה ליבם משום איסור עשה שבה דאין עשה דוחה עשה לכן אם עבר ובעל קונה משום דלא נסתלק ממנה לגמרי הזיקת יבום והא דאין יכולה ליבם משום האיסור עשה שבה הוי כמו ארי' דרביע עלה אבל בחייבי לאוין לפי הס"ד דהש"ס איכא מיעוט בפירוש לחייבי לאוין מיבום לכן אפילו אם עבר ובעל נמי לא קנה ודוק. וחילוק כעין זה תמצא בב"ח אה"ע סימן קע"ד שם בתחילתו עיי"ש. אך אי קשיא הא תקשה להרמב"ם ז"ל מהגמרא דשם בסמוך דקאמרינן שם אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי (פירוש דחייבי לאוין מן