שמחת החג ל

חלותין חלות של קדושין וחלות של קנין שפחות נוכל שפיר לומר נהי דהחלות של קנין שפחות נעשה מכח מכירת האב אבל החלות השני של קדושין חל מכח האדון בעצמו דגזה"כ הוא אבל לא מכח האב ואי לא ילפינן ממקום אחר דהאב יכול לקדש לא הייתי יודע מכאן שיש כח להאב לקדש את בתו אבל אי נימא דליכא כאן חלות אלא א' של קנין שפחות והא וודאי לא מסתבר לומר דהקנין של שפחות לא נעשה מכח האב אלא מכח האדון דהא עדיין לא נעשה אדון עלי' קודם הקנין ובודאי הקנין שפחות נעשה בכח האב ובהקנין הזה יש ג"כ הקניני אישות שמכר האב להאדון א"כ חזרה הקושיא למקומה למה לן קרא לקטנה הא השתא זבוני מזבין לה לקדושין כסף קדושי' מבעי' כמו שאומר הש"ס גבי מעשה ידי' דהא לפי צד החקירה הזו ג"כ קניני האישות נמכרים ביחד עם הקנין של מעשה ידי' ודוק. והנה החקירה בארנו שתלוי במחלוקת אי מוכרה לקרובים או לא ואנן דפסקינן דאין מוכרה לקרובים אמרנו לעיל דהסברא היא משום דקניני אישות נכלל ג"כ בקניני השפחות והוי חצי שפחה ולפי זה למה לן קרא לקטנה הא ידעינן דהאב זוכה בקדושי' מיעוד

אך יש לתרץ, ולומר דלא קשה כלל דלא ידעינן מיעוד אלא דהאב יש לו בבתו דין קניני אישות דכן אמרנו דהקניני האישות נמכרים להאדון בכלל קניני השפחות. אבל דיני אישות שיש בכל קדושין דהיינו במה שנאסרה על העולם ומה שנאסרה בקרובותי' זאת לא ידענו דהא ביעוד ביארנו לעיל לפי צד החקירה ההיא דהדיני אישות עושה האדון מכחו בלבד וא"כ מהיכא ידעינן דיש כח להאב לעשות דיני אישות עלי' דהיינו לאוסרה על העולם דמיעוד לא מצינן למילף זאת

אך מ"מ יש להקשות ולומר דהדיני איסור יש לנו למילף ממקום אחר דיש כח לאב על בתו. ואבאר דברי בהקדם מה שכתבתי לתרץ דברי התוס' בסוגיא דשם דהנה מסקינן שם בסוגיא דילפינן דהאב זכאי בקדושי בתו מויצאה חנם והא דפרכינן לעיל ואימא לדידה משני בגמרא דיציאה דכותה קממעט מה כסף דאדון אילו הוי שם הי' שייך להאדון כן הכא נמי שייך לאב. אך לכאורה עוד תקשה מ"מ מנלן דאבי' יכול לקדשה דמהכא לא ידעינן אלא דכסף קדושין שייך לאבי' וקאמר שם בתוס' בד"ה יציאה דמהכא נמי ילפינן דאבי' יכול לקדשה דכיון דכסף קדושין ילפינן מהכא דהוי שלו סברא הוא דאיהו נמי מקבל דהשתא אבי' מקבל כסף קדושין ואיהי תקדוש נפשה ע"כ. והגאון רע"א ז"ל בחדושים שלו שם כתב לתרץ בתירוץ אחר כיון דילפינן דכסף קדושין הוי לאבי' ממילא יכול למילף דאבי' יכול לקדשה מהפרת נדרים דלא הוי ממונא מאיסורא וז"ל שם דכיון דידעינן דהכסף עכ"פ שייך לאבי' מויצאה חנם שוב ילפינן הקדושין עצמן מהפרת נדרים דלא שייך בו מעתה ממונא מאיסורא לא ילפינן כיון דאין הממון תלוי באיסור דבין כך וכך הוי הממון של האב ע"כ

אך לפי ענ"ד, נראה ביאור אחר בדברי הש"ס ממונא מאיסורא לא ילפינן וממילא לא שייך תירוצו של הגרע"א על דברי התוס' הנ"ל. דהנה התוס' שם בד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן הקשו נילף מהפרת נדרים דאבי' יכול לקדשה וממילא הוי נמי כסף קדושין לאבי' דאביה מקבל קדושי' ואיהי תשקול כספא ותרצו דאיסורא דאית בי' ממונא מאיסורא דלית בי' ממונא לא ילפינן ובפשטות כונת התירוץ כיון דהממון נמי תלוי באיסור דאם יכול לקדשה כסף קדושין שלו לכן הוי איסורא דאית בי' ממונא ולא ילפינן מאיסורא גרידא והקשה הגאון רע"א ז"ל שם בחדושים שטר וביאה דליכא ממון נילף מהפרת נדרים ואח"כ נילף כסף מדאתקש הוויות להדדי ונשאר שם בקושיא וכן ראיתי באחרונים שהקשו על הגמרא דפריך שם הש"ס שטר וביאה מנלן והקשו דנילף מהפרת נדרים דהא ליכא כאן כ"א איסורא דבשטר וביאה ליכא ממון. והנה מה שתרצו דגם בביאה שייך כסף כמו שמפורש בירושלמי שנותן שכר לאבי' לקדש אותה בביאה לא זכיתי להבין מאי שייך בהאי גוונא ממונא מאיסורא כיון דלא הוי אלא ע"י גרם וע"י גרם נוכל להשכח ג"כ בהפרת נדרים ממון באיזה אופן והירושלמי מתרץ רק הלשון ,,דזכאי'' דמשמע שיש לו לאב מה מזה שמקדש בביאה

ונראה כונה אחרת בדברי התוס' דאמרי דהוי איסורא שיש בו ממונא דהנה זכות שיש לאב בבתו נחלק לשני חלקים א' הוא חלק הקנינין שיש לכל אב על בתו דהיינו מה שיכול למוכרה לשפחה ומעשה ידי' שלו וכדומה והחלק השני הוא חלק הדינין שיש לכל אב על בתו דהיינו שיכול להפר נדריה ויכול לקדשה ולאוסרה לכל העולם והנה בקדושין יש שני החלקין הא' הוא חלק הקנין שבאישות שקנוי' גופה לבעלה לדיני אישות וזה הקנין הוא ככל קניני ממון והב' הוא חלק האיסורין והדינין שבאישות וזאת היא כונת הש"ס ממונא מאיסורא לא ילפינן דקנינין מדינין לא ילפינן זה מזה ממה שיש לאבי' עלי' לעשות בה דינין גרידא דהיינו להפר נדרי' אין ללמוד מזה שיכול לעשות בה קנינין וזאת היא כונת התוס' ד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן דאיסורא דאית בה ממונא מאיסורא דלית בה ממונא לא ילפינן דהא הכא ליכא איסור גרידא כמו בהפרת נדרים דהתם ליכא רק דין בעלמא רק הכא בקדושין נעשה האיסור דא"א ע"י הקנין וכיון דעל הקנין ליכא למילף מהפרת נדרים ממילא האיסיר נמי אינו חל ודוק וממון דקאמר הש"ס אין הכונה שיהי' דוקא ממון בעין אלא דכל דבר ששייך בו קנין הוי ממון דעל דברים בעלמא לא שייך קנינין דהגע בעצמך אי אדם מקנה שדהו בשטר או בחזקה ואינו נוטל כלל כסף האם לא הוי דבר זה דבר שבממון לכל הדינין וכן בקניני אשה ג"כ הרי דהתורה אמרה דצריך ליתן לה פרוטה לקנין וא"כ נסתלק קושיתם דאם מקדש בשטר וביאה נילף מהפרת נדרים דלא הוי אלא איסור גרידא משום דאם עושה הקנין בשטר או בביאה הוי נמי ממון אלא שעושה הקנין לא בכסף אלא בשטר והוי כמו שקונה שדה בשטר, וחזקה. ודוק כי היא סברא ישרה בעזהי"ת וממילא נסתלק תירוצו של הגרע"א על קושית התוס' ד"ה יציאה דכותה מהיכא נפקא דאבי' יכול לקדשה דמויצאה חנם לא ילפינן אלא דהכסף קדושין שייך