שמחת החג כט

לי ראי' מהירושלמי דלא כן. דהנה שם בירושלמי פרק א' הל' ב' (דף ט' ע"א) כתוב שם בזה"ל הי' נשוי את אחותה ומתה מאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר ומאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר ודחי אפילו למ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים נמי צריכה כסף אחר למה כ"ע מודים שאין קדושין תופסין בעריות ע"כ. ונראה לי לפרש דברי הירושלמי דמיירי כאן דנשא את אחותה אחר שקנה אותה לאמה דאי קודם האיך קנה אותה הא אין מוכרה לקרובים. ודוחק לומר דהירושלמי אזיל אליבא דיחידאה דמוכרה לקרובים ועוד דאי הי' נשוי כבר את אחותה עוד קודם לקניתה לשפחה לא הי' ס"ד בירושלמי לומר דלמ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו אין צריך כסף אחר דהא בשעת נתינת המעות היתה ערוה ואיך יכולין לומר דמעות נתנו לקדושין. ע"כ נראה לפרש דמיירי כאן דנשא את אחותה לאחר שקנה אותה ואעפ"י דקנה אותה אעפ"כ יכול ליקח אחותה משום דלית בה אלא קניני אישות והי' ס"ד לומר דכיון דבשעת נתינת המעות לא היתה ערוה וניתנו המעות לקדושין לכך הי' ס"ד לומר דאין צריכין כסף אחר ליעדה ומסיק דלא כן דכיון דאין קדושין תופסין בערוה לכן בשעה שקדש אחותה קדושין גמורין נפקעו ממנה גם הקניני אישות שהי' לו בה וצריכה קדושין מחדש. ויכולין לומר דהס"ד והמסקנא דהירושלמי פליגי במחלוקת רש"י ז"ל ותוס' ביבמות (דף מ"ט) אי בשעת קדושין לא היתה ערוה ואח"כ נעשית ערוה עליו אי נפקעין כמו שאין תופסין או לא. זהו מה שנראה לי בפירוש הירושלמי אבל עכ"פ חזינן מהירושלמי דאפילו למ"ד דמעות הראשונים לקדושין נתנו אי קדש אחותה אינו יכול אח"כ ליעדה רק אם מתה אז מבעי אי צריכה כסף אחר אבל בלא מתה אין יכול ליעדה ואי נימא דלמ"ד לקדושין נתנו הוי כמקדש מעכשיו ולאחר ל' אמאי אין יכול ליעדה נימא איפכא דהיעוד חל וקדושי אחותה נפקעין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בקדשה אחר ויעד אותה האדון דמקודשת להאדון אלא ודאי מוכרחין מכח ירושלמי זה לומר דהקדושי יעוד חלין מכאן ולהבא אפילו למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו והא דפסק הרמב"ם דאם יעד אותה האדון מקודשת להאדון אעפ"י דקדושי האחר קדים נראה לי מטעם אחר דכיון דביארנו דבשעת מכירה לאמה מכר ג"כ את הקניני האישות שלה אל האדון נהי דקניני האישות אינם מעכבין לגמרי קדושי האחר מלתפוס בה אבל מ"מ אינם נתפסין לגמרי רק מתלי תלי וקאי דכיון דהקניני האישות כבר הם קנוין להאדון והאיך יחולו קדושין בלא קניני אישות אך מ"מ נתפסין מעט משום דקדושי האדון עדיין לא גמורים הם דהא מחוסרים עוד הדיני קדושין לכן אם האדון מיעדה ונותן עלי' הדיני אישות ג"כ אז נפקעין מעלי' לגמרי קדושי האחר משום דהשתא לא נחסר בקדושי האדון כלום דהוי א"א גמירה וקדושי האחר אין יכולין לעכב קדושי האדון אבל כשהאדון לא יעדה ויצתה ממנו דעתה אין להאדון כלום בה דאם לא יעדה לבסוף גם הקניני אישות שבה יוצאים בשש וביובל אז נגמרו קדושי האחר ולא הוי דבר שלא בא לעולם בשעה שקדש כיון דהי' בה מקום מעט לתפוס בה משום דקדושי האדון לא היו גמורין. נמצא לפי דברינו זה דקדושי האחר לא חלין מלמפרע לגמרי רק נגמרו מכאן ולהבא ואם בא עלי' אחד קודם שיצתה ואח"כ יצתה אעפ"י שנגמרו קדושי האחר אעפ"כ אין מחויב הבא עלי' משום א"א משום דקדושי האחר נגמרין מכאן ולהבא. ומה מאוד מדוקדקין לפי זה דברי הרמב"ם הל' ט"ו וז"ל המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון ליעדה מיעד ואם לא יעדה האדון וכן כשתצא מרשות האדון נגמרו קדושי' ותעשה אשת איש עכ"ל הרי מכאן דקדושי האחר נגמרין מכאן ולהבא וגם שקצת תופסין מעיקרא ג"כ משום דהרמב"ם כתב הלשון ,,נגמרו'' ולא כתב הרי היא מקודשת לאחר או לשון אחר הרי דברי הרמב"ם מדוקדקין מאוד לפי דברינו ודוק היטב

והנה לא אמנע מלכתוב מה שנתחדש אצלי לתרץ את דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דהאב יכול לקדש את בתו נערה מאת בתי נתתי לאיש הזה נגד סוגית הש"ס דכתובות וקדושין בטוב טעם ודעת עם מה שביארנו לעיל דאפילו למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו היינו דוקא קניני האישות אבל דיני האיסורין חלין משעת יעוד מכח האדון בעצמו. ובכדי שיהי' נקל להמעיין להבין דברי אביא את דברי הרמב"ם הנ"ל וסוגית הגמרא דכתובות וקדושין דהנה הרמב"ם פ"ג מהל' אישות הל' י"א כתב וז"ל האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן כשהיא נערה הרשות בידו לקדש שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה וכו' והקשו עליו האחרונים הא בכתובות (דף מ"ו ע"ב) בעי שם בגמרא כסף מנלן ומשני מויצאה חנם אין כסף ופרכינן ואימא לדידה ומשני השתא אביה מקבל קדושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה איהי שקלא כספא ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא והמסקנא הוא דילפינן מויצאה חנם וא"כ איך כתב הרמב"ם דילפינן מאת בתי נתתי הא דחי שם בש"ס דאזיל לקטנה

ונראה לישב. דהנה התוס' שם ד"ה ואימא הקשו דמאי פרכינן בגמרא דאת בתי נתתי אזיל לקטנה הא קטנה לא צריכה קרא דהשתא זבוני מזבן לה כסף קדושין מבעי דכה"ג קאמר בסמוך גבי מעשה ידי'. ותרצו דגבי מעשה ידי' קאמר שפיר דכיון שיש כח לאב למכור לאחר מעשה ידי' פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קדושין אצל מכירה נהי דיכול למכרה אבל לקדשה לא ואע"ג דיכול האדון ליעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזירת הכתוב הוא דיכול ליעדה בכסף קנייתה אבל שאר קדושין אימא דאין האב זוכה בהן כלום ע"כ. פירוש דהא דהאדון יכול ליעדה לא מכח האב אלא בגזירת הכתוב דהאדון בעצמו יש לו הכח ליעדה. והנה אע"ג דיש מאן דאמר מעות הראשונים לקדושין נתנו היו מוכרחין ג"כ אליבי' לומר לא דהאב מקדש מכחו אלא דהאדון נותן כסף להאב גם בעבור קדושין אבל האדון מקדש מכחו ולא מכח האב כל זאת מוכרחין לומר בכונת התוס'. ונראה דבשלמא אם נאמר כצד החקירה שחקרנו דלמ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו הרי כאן שני