שמחת החג כח

הקפידה שאם ירצה האדון ליעדה יהי' יכול ליעדה א"כ אמאי מוכרה לפסולין נהי דקדושין תופסין בחייבי לאוין אבל מ"מ יעוד בפועל לא יכול למשכח בה דהתורה אינה רוצה שיעבור על האיסור ויקחנה. ונוכל לומר ולתרץ כל זה בפנים שונים אבל מה שנלע"ד הוא דסברת מחלוקותם הוא בחקירה שחקרנו דמאן דאמר שאין מוכרה לקרובים משום דסבר דאישות הוא בכלל תשמישי שפחות לכן אם נמכרה לקרובים דאין קדושין תופסין נמצא דלא נמכרה לכל תשמישי שפחות דהתורה גלתה דגם אישות הוא בכלל תשמישי שפחות וכיון דאין קדושין תופסין הוי כמו שנמכרה לחצי תשמישין לכן הוי חסרון בקני' דאם מכר את בתו והתנה שלמלאכות אחדות אינו מוכרה לא הוי עלי' דין אמה רק דין דשכיר ופועל לכן הכא נמי דכיון דקרוב הוא דאין קדושין תופסין בה נמצא דלא תלה המכירה בכל התשמישין אשר יוכל לקנות בה ולא דמי לקונה אמה חיגרת או גידמת דאינה יכולה ג"כ לעשות איזה מלאכות משום דהתם פומייהו הוא דכאיב להו אבל הקנין שקונה בגופה הוי קנין גמור אבל הכא עצם הקנין לא הוי רק למחצה אבל לפסולין דקדושין תופסין יכול למוכרה משום דהקנין שקנה בה הוא בכולו רק שאסור לו ליעדה אב חסרון בהקנין של שפחות ליכא. ומאן דאמר דמוכרה לקרובים סובר דהאישות ושפחות הם שני דברים מיוחדים לכן אפילו היכא דלא שייך הקנין של אישות אבל הקנין של שפחות חל בכולה ודוק

ועתה נבוא לישב דברי הרמב"ם בעהי"ת בטוב טעם ודעת דבאמת לפי מאי דפסקינן דאין מוכרה לקרובים והוא לפי מה שבארנו דסובר דהקנין של אישות נכלל בשעת מכירה בתוך הקנין של שפחות א"כ לפי זה שפיר פוסק הרמב"ם דיכול למוכרה אחר יעוד דלשפחות אחר יעוד לא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות לפי מה שבארנו לעיל לצד החקירה הדין אך מאי דקשיא לן מדברי הש"ס בקדושין דמוקי הברייתא ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ולפי דברינו יקשה לכאורה הא אפילו נימא דמעות הראשונות לקדושין נתנו נמי יכול למוכרה אחר יעוד כדפסק הרמב"ם וכפי מה שבארנו וא"כ למה מוקי הגמרא דוקא אליבא דר"י בר"י. אבל לפי דברינו אתי הדבר כמין חומר דהנה בברייתא קתני כן שאין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו שמוכרה לקרובים ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג היינו בין רבנן דאמרי אין מוכרה לקרובים ובין ר"א דאמר דמוכרה לקרובים סברי תרווייהו דמוכרה אלמנה לכה"ג ד,,ושווין'' דברייתא אתרווייהו קאי על רבנן ועל ר"א משמע דגם לר"א משכחת לה אלמנה לכה"ג ור"א סובר דמוכרה לקרובים והא בארנו דמאן דסובר דמוכרה לקרובים סובר דחלות של אישות וחלות של שפחות שני דברים הם אי נימא דמעות הראשונים לקדושין נתנו וא"כ בודאי אין יכול למוכרה אחר יעוד דהוי קדושין גמורים כמו כל קדושין דמעכשיו ולאחר ל' לכן מוכרח הגמרא לאוקמי הברייתא אליבא דר"י בר"י דסובר דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו ואתי שפיר ג"כ לר"א ולכן מקשה הש"ס שפיר דלר' נחמן ב"י דאמר דגם ר"י בר"י סובר דמעות הראשונים לקדושין נתנו במאי מוקים לה וכל זה הוא רק לתרץ הברייתא דאזלא אליבא דכולי עלמא אבל הרמב"ם דסובר דאינו מוכרה לקרובים נמצא דסובר דקנין האישות נכלל בכלל קנין השפחות לכן פוסק שפיר דיכול למוכרה אחר יעוד דלא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות כדבארנו לעיל. ודוק היטב בזה כי ב"ה אמרתי זאת לחכמים ושבחוהו

והנה מתוך הדברים נראה לישב מה שהקשו על הרמב"ם פ"ג מהל' אישות הל' י"א דכתב דהאב יכול לקדש את בתו נערה מ,,את בתי נתתי לאיש הזה'' והקשו עליו מסוגיא מפורשת בכתובות (דף מ"ו ע"ב) דדחי שם דהכתוב דאת בתי נתתי לאיש הזה אזיל לקטנה רק יליף מויצאה חנם עיי"ש. אך נראה בדרך פשוט דבאמת יכולין להקשות דלמה לן קרא לקדושי קטנה דהאב יכול לקדשה הא למ"ד אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות דיליף מבבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' שוב אין יכול למוכרה חזינן מזה דהאב יכול לקדש בתו קטנה דאם לא כן האיך משכחת לה האי דינא דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. אך יכולין לתרץ דהכתוב מיירי לאחר יעוד דהאדון יכול ליעדה עכ"פ אפילו אין האב יכול לקדשה נמי לכן הכתוב דבבגדו בה מיירי לאחר יעוד וזאת ניחא דוקא אי נימא דלאחר יעוד אין יכול האב למוכרה אבל הרמב"ם דסובר דלאחר יעוד יכול למוכרה א"כ ליכא לאוקמי הכתוב בלאחר יעוד ומוכרחין לאוקמי לאחר אישות ממש א"כ לא צריך קרא לקטנה דיוכל האב לקדשה דהא מבבגדו בה ילפינן ואייתר קרא דאת בתי נתתי לנערה לכן שפיר כתב הרמב"ם דילפינן לנערה מאת בתי נתתי ודוק. והסוגיא דכתובות אזלא לכולי עלמא אפילו למ"ד אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולדידי' לא מצינו למילף מבבגדו בה דהוא דרש מבבגדו בה דכיון שבגד בה וכו' לכן דחי שם הגמרא דנוכל לדחות דאת בתי נתתי אזיל לקטנה אבל אליבא דאמת יכולין למילף נערה מאת בתי נתתי דנערה יכולין למילף מבבגדו בה ודוק

והנה לכאורה תקשה על דברינו לעיל דיעוד לא חל בה לכתחילה בשעת מכירה רק קניני אישות אבל דיני אישות חלין בה בשעת יעוד דוקא תקשה מהרמב"ם שם דפסק אם הלך אחר וקדשה אם האדון מיעדה מקודשת להאדון ואם לא יעד אותה האדון מקודשת לשני ולפי דברי קשה ממנפ"ש אם הקניני אישות שיש להאדון בה מעכבין מלתפוס בה אדושי אחר א"כ אפילו לא יעד אותה האדון לא תהי' מקודשת להאחר. ואי נימא דקניני אישות בלבד אינן מעכבין קדושי האחר מלתפוס בה א"כ אפילו יעד אותה האדון אחר כן נמי תהי' מקודשת להאחר ולא להאדון דהוא קדים. ומשמע מדברי הרמב"ם האלה דאי מעות הראשונים לקדושין נתנו חלין בה הקדושין למפרע כמו המקדש מעכשיו ולאחר ל' ולא כדבארנו לכן אם קדשה האדון חלו בה קדושי האדון ולא קדושי האחר אבל אם לא יעד הוי כאלו חזר מהקדושין כן משמע לכאורה. אבל באמת נראה