שמחת החג כו

פסק בפ' ר' הל' י"ב שם שמוכרה אלמנה לכה"ג ובהל' י"ג כתב שם וז"ל המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתאלמנה או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחילה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב הרי האב מוכר אותה פעם שני' אפילו לכהן עכ"ל. ומה מאוד גדלה התמי' על הרמב"ם מאי דכתב שיכול למוכרה אלמנה לכה"ג ובהל' השני' כתב דמוכרה אחר יעוד ומהגמרא שהבאנו לעיל משמע דאי נימא דמעות הראשונות לקדושין נתנו אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד. ועוד תקשה לי על לשון הרמב"ם דשם בהל' י"ג כתב ,,שכיצד'' ומשמע דאזיל ומפרש האיך משכחת לה דינא דמוכר את בתו לשפחות אחר שפחות דעלה קאי ולבסוף מפרש דינא דמוכר את בתו לשפחות אחר יעוד דהיינו אחר אישות דהא יעוד הוי אישות אך זאת נוכל לדחוק ולומר דהכיצד לא קאי על דבריו שבהל' י"ג אלא על הל' י"ב דקמפרש האיך משכחת לה אלמנה לכה"ג ומפרש דהיינו אחר יעוד אך זהו דוחק גדול לומר כן ואין משמעות לשונו כלל דמשמע דמפרש האי דינא דסליק מינה דהיינו שפחות אחר שפחות ומ"מ דברי הרמב"ם תnוהים מהקושיות הראשונות שהקשינו עליו

והנה בירושלמי קדושין פרק א' הל' ב' (דף דו ע"ב) ,,דפוס ראם'' איתא שם יאות אמר ר' יוסי בר' יהודה אלא לרבנן מאי טעמא. כסף אין כאן מעשה ידי אין כאן, במאי מקדשה, ומשני שמקדשה בדברים ע"כ. והנה הירושלמי תמוה הוא חדא דמאי פריך דלרבנן במאי מקדשה כסף אין כאן, הא רבנן סברי דמעות הראשונות לקדושין נתנו ועוד מאי משני דלרבנן מקדשה בדברים הא רבנן סברי דמעות הראשונות לקדושין נתנו ועוד קשה היכא מצינו ש כולין לקדש אשה בדברים הא בשלש דרכים האשה נקנית אבל בדברים בעלמא לא

ונרלע"ד לתרץ כל זאת דהנה מהרמב"ם שהבאתי לעיל משמע דהמוכר את בתו אחר יעוד לא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות דמפרש דינא דשפחות אחר שפחות בגוונא דשפחות אחר יעוד משמע מזה דהגם דפסקינן דמעות הראשונות לקדושין נתנו והוי כאלו האב מסרה ליעוד אעפ"כ נכלל דינא דיעוד בדינא דשפחות ולא הוי אלא כאלו מכרה לשפחה בלבד לכן כשמוכר אותה אחר יעוד לא הוי דינא דשפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות

ונראה דהנה באמת יש לחקור במה שאמרו דמעות הראשונות לקדושין נתנו דהיינו המעות שקונה אותה לשפחה הם ג"כ לקדושין. אם יש כאן שני חלותין חלות של קנין שפחות וחלות של קנין אישות כמו המקדש לאחר ל' נמצא לפי זה דהחלות של קדושין מתלא תלי וקאי אי מיעד אותה לבסוף חל החלות של קדושין ואם לא יעד אותה לא הי' כאן כלל חלות הקדושין כמו בכל המקדש לאחר ל' אם חזר בתוך ל' או המקדש על תנאי ולא קיימה התנאי דאין כאן חלות הקדושין כלל או נימא דליכא כאן אלא חלות א' של קנין שפחות דהסברא נותנת דאיך יכול לעשות ב' קנינין בכסף אחד דהא צריך לינזן כסף מיוחד בעד קדושין לכן מסתבר יותר לומר דאין כאן אלא קנין אחד של שפחות אך דהתורה גלתה דגם התשמיש של אישות נכלל ג"כ בתוך הקנין של תשמישי השפחות ואותו קנין שכל א' וא' קונה באשתו קונה האדון בה באותו הקנין שקונה אותה לשפחה והוי בכלל שאר תשמישין שקונה בה והא דאסור לו לבא עלי' מיד אחר הקנין בלא יעוד וגם אם לא יעד אותה ובא אחר עלי' דאינו עובר על איסור דאשת איש הוא משום דהקנין האישות שקונה בה בכלל קנין השפחות עדיין לאו אישות גמורה היא כי דיני אישות נחלקין לשני חלקים חלק של קנין וחלק של דיני איסורין חלות הקנין שכל אחד קונה באשתו הוא ככל קניני ממון אבל יש בכל אשה המקודשת חוץ מחלות הקנין גם כן חלות של דינין דהיינו מה שנאסרה לעלמא ושנאסר בקרובותיה והיא בקרובותיו. ובכל קדושין דעלמא עושה המקדש בפרוטה שנותן לה ואומר לה הרי את מקודשת שני חלקים הקנין והדינין והכא דהקנין אישות קנה בתורת קנין שפחות לא קנה בזה הקנין אלא בקנין אישות גרידא כמו שאר תשמישי שפחות דליכא בהו איסורין אלא קנין בלבד אבל דיני האיסורין עדיין לא קנה בה כלל רק כשמיעדה אח"כ אז נותן עלי' דיני האיסורין במה שאמר לה הרי את מקודשת או מיועדת לכן בלא יעוד עדיין אסור לו לבא עלי' דלא הוי עדיין מקודשת גמורה וגם מטעם זה אינו מחויב מטעם אשת איש הבא עלי' ולכן נמי ביעוד שמיעדה אח"כ אין צריך דעת האב משום דהקנין של אישות כבר קנה בה מה שהי' שייך לאבי' והאיסורין כבר תלוי בדעתו לבד ודוק

ובאלה הדברים יתורץ שפיר מה שהקשו האחרונים דאי מעות הראשונים לקדושין נתנו אמאי לא צריכים עדים במכירת אמה כמו כל קדושין וגם אמאי בשעת יעוד צריכין עדים הא מעות הראשונים לקדושין נתנו והקדושין חלין למפרע כמו כל תנאי בקדושין לא צריכין עדים אלא בשעת הקדושין אבל לפי דברינו ניחא דמה שצריכין עדים בשעת עשיית הקדושין הוא משום דבר שבערוה ודבר שבערוה לא שייך אלא על הדיני איסור של קדושין מה שנאסרה על כל העולם ומה שנאסרו בקרובותיהן לכך בשעת מכירה דלא חל בה אלא קניני האישות בלבד לכך לא צריכין עדים אבל בשעה שמיעדה אח"כ דאז חל ג"כ דיני האיסורין שבה הוי דבר שבערוה לכך צריכין עדים בשעה שמיעדה אבל בשעת המכירה אין צריכין עדים משום דקניני אישות גרידא לא הוי דבר שבערוה ודוק

א זאת בודאי מוכרחין לומר דלאחר יעוד שחל בה אז ג"כ דיני אישות והוי כאשתו גמורה אז נפקע ממנה הדיני שפחות לגמרי כיון דנעשתה אשתו גמורה וניחא בזה מה, דאמרינן בגמרא שם (דף י"ח ע"א) מהו דתימא לא לבטלה הלכתא מינה פירוש שגם לאחר היעוד תיפוק בשש ובסימנין ועוד. ותקשה לכאורה איך תיסק אדעתין לומר דא"א יוצאה בסימנין ובשש אי נימא דיעוד הוי קדושין גמורין אבל לפי דברינו דאפילו קודם יעיד קנה בה קנין אישות ואעפ"כ יוצאת בשש ובסימנין לכן הוה אמינא דגם