שמחת החג רב

הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר, ושם בגמרא למה לי למתני חקירת העדים כלל איצטריך סד"א תהוי חקירת העדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשי' בלילה וכו' ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט וכו' מה משפט ביום אף הכא נמי ביום הרי מכאן דהי' ס"ד לומר דמקדשין בלילה והכא מיירי בליל ל"א דהא קתני במתניתין הרי זה מעובר ואי בליל ל' למה הוי מעובר ימתינו עד למחר ויקדשו ביום ל' וא"כ כיון דמיירי בליל ל"א היכי ס"ד למימר דלקדש בלילה הא כבר עבר יום ל' והאיך מקדשין למפרע אלא ודאי מוכח כהרמב"ם דמקדשין למפרע לכן הי' ס"ד דלקדשו בליליא קמשמע לן דלא וסוגיא מפורשת כדברי הרמב"ם ואח"כ מצאתי שהריטב"א ז"ל הקשה זאת אך לא זכיתי להבין מאי דמתרץ שם וז"ל שם, וי"ל אדרבה טעמא דאין מקדשין אותו למחר היינו משום דהא דגמרינן הכא שאין מקדשין אותו בלילה ולפי שהפסיק בנתיים זמן שאינו ראוי לקדשו עכ"ל, ולא זכיתי להבין מאי שייך הפסק בזה אם מקדשין למפרע, דהרי חזינן דביום ל' יכולין לקדשו אע"ג דבליל ל' לא הי' יכול לקדשו וביום כ"ט הי' יכול לקדש הרי גם כאן הפסיק הלילה ואעפ"כ מקדשין ביום ל' א"כ למה לא יקדשו ביום ל"א אם מצד הדין מקדשין למפרע ומאי שייך הפסק בזה, ולענ"ד יכולין לתרץ דאעפ"י דבעלמא אין מקדשין למפרע אבל מ"מ בכאן אי הי' הדין דמקדשין כאן בלילה הי' מהני למפרע נמי, משום דסברת הש"ס דלהני כאן קידוש בלילה הוא משים דכיון דנחקרו העדים הוי כתחילת הדין הי' ביום ואמירת ב"ד מקודש הוי כגמר דין לכן כיון דתחילת הדין הו' ביום מהני והסברא לזה הוא משום דכיון דתחילת הדין הי' ביום הוי כמו שנגמר ביום דהדבר נקבע בתחילת הדין אך בפועל יצא הדבר בגמר דין לכן אם קדשו אח"כ בלילה איגלאי מילתא למפרע דעוד נתקדש החודש ביום ולכן לא הוי בזה ג"כ מקדשין למפרע נמי ודוק. אך דאח"כ דחי שם הש"ס דלענין קידוש החודש חקירת העדים לא הוי כתחילת דין נמי משום דקידוש החודש לא דמי לשאר דין, דעיקר הדבר הם העדים ופסק ב"ד לא הוי אלא כגילוי מילתא בעלמא, אבל הכא עיקר קידוש החודש בב"ד תליא מילתא ובאמירתם נתקדש החודש דאפילו טעו וקידשו את החודש נמי מקודש וגם אפילו בלא עדים יכולים נמי לקדשו אם ירצו עיין במנ"ח מצוה ד' לכן הוי כאילו התחלת דין נמי הוי בלילה ולפי זה אתי דלפי דיחוי הש"ס, חוץ מזה מה שאין ב"ד יכולין לקדשו מחמת שהוא לילה הוי נמי חסרון מטעמא דאין מקדשין למפרע, כן נראה לענ"ד לתרץ דעת הראשונים דסבירא להו דאין מקדשין למפרע אבל מ"מ לפי דעת הרמב"ם אתי הסוגיא טפי בפשטות ודוק

וראיתי להירושלמי (פ"ג דר"ה הל' א' דף ט"ו ע"ב דפוס ראם) איתא שם ,,קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבירו יום אחד יכול יהא מקודש ת"ל אתם וכו' לפני זמנו כ"ט יום לאחר עיבירו ל"ב יום ע"כ הירושלמי ופירש שם הפנ"מ ד"ה קידשוהו קודם לזמנו וז"ל כדמפרש לקמי' קודם לזמנו בכ"ט ולאחר עיבורו ביום ל"ב ואעפ"י שקדשוהו ליום זמנו שהוא יום שלשים וכו' עיי"ש. הרי דלפי פירוש הפנ"מ הוא דהירושלמי מיירי דקידש ביום כ"ט או ביום ל"ב את היום ל' דלא מהני נמצא לפי פירוש זה סתירה מהירושלמי להרמב"ם בתרתי, חד במאי דפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' קה"ח הל' ט' דמקדשין ביום כ"ט והכא משמע בהדי' לפי פירושו מהירושלמי דאין מקדשין בכ"ט, וגם במאי דפסק הרמב"ם דמקדשין למפרע והכא מפורש דאין מקדשין ביום ל"ב את היום ל' ותמי' על הפנ"מ שלא נתעורר בזה שפירושו הוא סתירה לדברי הרמב"ם, אך לענ"ד נראה פשוט דהירושלמי לא מיירי כלל בזה ופירוש דברי הירושלמי הוא לענ"ד פשוט וברור דהיינו דהירושלמי מיירי דקידש את יום כ"ט גופי' לחודש הבא שממנו יתחיל החודש וכן שקידש את היום ל"ב שממנו יתחיל החודש וע"ז מסיק הירושלמי דלא הוי כלום משום דלא הוי במועדם אבל אם קידש ביום כ"ט את היום ל' או ביום ל"ב את היום ל' בזה לא מיירי הירושלמי כלל ויכול להיות דשפיר מהני כדברי הרמב"ם ז"ל, וראי' ברורה לפירוש זה הוא מדנקט הירושלמי לאחר זמנו הוא יום ל"ב ולא נקט יום ל"א דלמאן דסברי דאין מקדשין למפרע מה לי את יום הל"ב מיום הל"א דאין יכולין לקדש את היום ל' למפרע אלא ודאי כפירושי דקידש את היום ל"ב שממנו יתחיל החודש ועל זה מסיק הירושלמי דלא מהני אבל את היום ל"א אם קדשו ב"ד דממנו יתחיל החודש שפיר דמי דזה הוי בכל מקום היכא דנתעבר החודש ולענ"ד הפירוש הוא פשוט וברור כמו שביארנו בעזהי"ת ודוק

סימן לב

הרמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הל' י"ז כתב וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר וכו' ע"כ והקשה שם הכס"מ מהסוגי' דקדושין (דף נ"ד ע"ב) דפרכינן שם וכר"י במעשר מי לא תנן (פירוש דמעשר שני ממון הדיוט הוא) והא תנן הפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין משלו ובין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ היא מי מצי יהיב לו במתנה והאמר מע"ש ממון גבוה הוא וכו', לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן כגון דיהיב ניהלי' בטיבלי' וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שלא הורמו דמיין הרי מכאן דאם נפסוק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא לא מהני מתנה אפילו בטבל של מע"ש לענין דיהי' המע"ש שיפריש שלו אלא א"כ אם נאמר דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ולפי זה הקשה הכס"מ להרמב"ם דפסק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין בפ"ה מהל' אישות הל' ו' וגם פסק כאן כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וא"כ האיך פסיק דיכולים ליתן המע"ש במתנה בעודן טבל ואח"כ כשיפריש נחשב המע"ש לשלו ומוסיף חומש ג"כ כמו שכתב בפ"ה שם הל' א' הא מתנות שלא הורמו